הפגנת יום הבסטיליה (14.7.2020) ברחוב בלפור בירושלים לא דמתה לשום דבר. כזה דבר עוד לא היה כאן; לפחות לא מאז המחאה החברתית של קיץ 2011. אלפים נהרו, בהמוניהם; באוטובוסים, במכוניות פרטיות וברגל. כסופי השיער למודי המחאות נטמעו בהמוני צעירים; ירושלמים התערבבו בישראלים מכל הארץ; נשים, גברים, ילדים, אשכנזים ומזרחיים עמדו יחדיו. אפילו מספר חרדים, שככל הנראה נקלעו למקום, הצטרפו ללא מורא. כולם הגיעו, התייצבו, ונכחו.

כבר שנים שירושלמים מסורים מתכנסים במוצאי השבתות בככר פריז ומוחים: בדרישה לחקור את נתניהו; בדרישה להעמידו לדין; בדרישה שיתפטר כי כבר הועמד לדין. לפעמים מתכנסים עשרות בודדות, לפעמים עשרות רבות; לעיתים רחוקות מאות. הרוב מכירים זה את זה, או לפחות מזהים. גם בעיקול הרחוב, בסמוך לרחוב בלפור, שוהים תמיד מפגינים. בחודשים האחרונים התנחלו שם אנשי מחאת היחידים, בדרישה להתפטרותו של ראש ממשלה שנאשם בעבירות שחיתות חמורות.

בדרך כלל, בהפגנות ככר פריז ורחוב בלפור, האווירה קודרת, לכל הפחות כבדה. תסכול, זעם ויאוש הם רגשות נפוצים. הדוברים נואמים, הקהל צועק, כרזות מונפות באויר, אבל הכאב מכביד ומשתק. עושים את ההכרחי, את מה שהאזרחות דורשת, אבל לא מאמינים שמשהו ישתנה. והנה, בהפגנת הבסטיליה כל זה היה כלא היה. מחסום הכאב נפרץ, ואת מקומו תפסה התקווה: יוקדת, בוהקת, עזה. היא השתוללה באויר וברחובות, בוקעת מפיות המפגינים ומרקידה אותם בקצב תוסס. לקול הלמות תופים, ומחבתות, ושריקות משרוקיות.

הקריאות הקצובות רעמו כתמיד, מזכירות את שלושה וארבעה פשעי השלטון הישראלי: "הון, שלטון, עולם תחתון"; "שוחד, מרמה, הפרת אמונים". אבל הפעם, שלא כתמול שלשום, מעגל גדול של רוקדות ורוקדים התנועע בשמחה לקצב קריאה נוספת: "הופה, הופה, יאללה, מצילים את הדמוקרטיה".

"מצילים את הדמוקרטיה". פתאום אופטימיות. לא רק כעס, גועל, האשמה, אלא גם אמונה בכוחנו לשנות. פתאום עידוד עצמי שמפיח תקווה וכוח. מצילים, אנחנו. כי אנחנו רוצים ויכולים. וכשהקריאה בוקעת מציבור נחוש שמשלב בני כל הגילים והרקעים, זה נשמע אפשרי. משכנע. סוחף.

הפגנת יום הבסטיליה בירושלים שילבה את כל הקריאות: כן לדמוקרטיה, לא לסיפוח ולאפרטהייד, די לשחיתות, צדק חברתי, ואפילו צדק לאיאד. היא היתה פוליטית בכל צורה ובכל מובן. ומלאת אנרגיה. מוקדם לדעת אם הרוח הטובה הזו מעידה על ראשיתו של שינוי ממשי; אם היא תפיח די אמון עצמי כדי להביא לשינוי. אבל אי אפשר היה לטעות בכך שהמפגינים שמחו להיות שם, והרימו את המסיבה הטובה ביותר בעיר. אם הלהט הזה ישכיל להזין את עצמו, אי אפשר יהיה לעמוד מולו. תעשו לעצמכם ולכולנו טובה וקחו חלק במהפך הזה. מי שלא יבוא — חבל. 

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 15.7.2020