קשה לכתוב על ניצול לרעה של כוח וקשרים כשמשפחות מתאבלות על צעירים שנרצחו בידי רוצחים לאומנים משני הצדדים. קשה בכלל. אבל גם אסור לשתוק נוכח זוועות קטנות, רק בגלל שיש גדולות מהן…

לפני שנים (אולי שבע) שמעתי סיפור על כרזות שנתלו בתל אביב וסיפרו, אנונימית, סיפור על הטרדה מינית שבוצעה לכאורה על ידי רונאל פישר. על פי הכתוב על הכרזות, הוא הזמין מועמדת להתמחות לראיון עבודה על סירה בים, ובמרחק בטוח מן החוף התערטל בפניה. על פי הכרזות, המועמדת להתמחות הגישה נגדו תלונה בלשכת עורכי הדין, אך התיק נסגר בגלל מניפולציות (לכאורה) של פישר. להפתעתי התברר לי אז שהסיפור מוכר לעיתונאיות ועיתונאים לא מעטים, שהיו מאוד רוצים לפרסמו – אבל מפחדים מתביעות הדיבה של פישר ומהנזק הכרוך בהן. והעיתונים לא מרשים להם להסתכן. לא עבר זמן רב וטעמתי בעצמי מעט מטעמו של הטרור הפישרי, כאשר פרסמתי בבלוג שלי את שמו של גדעון ארן, שהיה המרצה אשר הטריד מינית את אורטל בר דיין והתנכל לה באוניברסיטה העברית. גם שם כולם ידעו – ושתקו. כדי לא להסתבך. רונאל פישר, שייצג את גדעון ארן, מיהר לשלוח לי מכתב הפחדה תקיף, ודרש שאסיר מיד את שמו של ארן מן הבלוג – או שאתבע לשלם את נזקו בגובה מליוני שקלים. עניתי לפישר – בעזרת חבר עורך דין – שהוא מוזמן לתבוע, ולא שמעתי ממנו עוד. אבל טעמתי את טעמה של ההפחדה.

למה אני מספרת את זה עכשיו? לא, לא כדי לרקוד על הדם, ולא בגלל שעכשיו אני מפחדת פחות. אלא משני טעמים. ראשית – זו דוגמא מצוינת לקשר ההדוק בין שחיתות כלכלית ושחיתות מינית. בקיצור: כשאדם עולה לעצמו לראש ומרשה לעצמו לחצות גבולות ולנהוג כאילו הכול אפשרי — הוא טומן את ידו בכספי אחרים, וטומן את איבריו בגופים ובנפשות של אחרות (או אחרים, על פי טעמו). פגיעות מיניות מסוג של ניצול שררה וסמכות דומות במידה רבה לנטילת שוחד, מעילה, גניבה. הן ביטוי לשיכרון כוח ופריצת גבולות. אני מודעת לחלוטין לכך שניתן ל"הסביר" פריצת גבולות בגמגום של אחד וב"מזרחיות" של אחר; אבל לכולנו היתה ילדות עשוקה. השאלה היא עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו לקחת מן האחר כדי לפצות עליה. במילים פשוטות – עד כמה הפנמנו את מערך הנורמות החברתי שבתוכו אנחנו חיים, שעקרון הליבה שלו הוא "כבוד האדם". כל אדם, באשר הוא אדם. אדם וחוה.

שנית – זו דוגמא מצוינת לכך שכולם ידעו הכול כל הזמן ושתקו. שוב. כמו בכל כך הרבה מקרים קודמים. קצב כבר אמרנו? פואד כבר אמרנו? שלא לדבר על דנקנר ואחרים. במקרה פישר, למיטב הבנתי לשכת עורכי הדין ידעה, עורכי דין ידעו, עיתונאים ידעו — הרבה ידעו. לא מכרזות אנונימיות בתל אביב, אלא ידיעה ממשית. ואם ידעו על ההטרדה המינית ההיא – אני סמוכה ובטוחה שידעו גם על מעשים אחרים. ידעו, פחדו ושתקו. שרדו. מה יש להגיד על זה? שתיקת הכבשים כבר אמרנו? אכן, הצאן ממשיך לנהור.