הבשורה הטובה היא שישראל הפכה למעצמת סרטי תעודה איכותיים, צלולים כבדולח וחדים כתער. הבשורה הרעה היא שהבבואה הישראלית הנגלית במראה זו – מבעיתה.  דוגמא מצוינת מן העת האחרונה הוא "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ'.  לקטגורית סרטי החובה שירדפו את הצופים לילות רבים מצטרף בימים אלה "שומרי הסף" של דרור מורה.

[divider]

[divider]

"שלטון החוק" מציב על הבמה את בכירי מערכת אכיפת החוק בשטחים הכבושים, ונותן להם להתערטל למול המצלמה, ולחשוף במו פיהם את ערוותנו. "שומרי הסף" עושה אותו דבר לראשי שירות הביטחון הכללי, השב"כ. בזה אחרי זה הם מתארים, ללא הנד עפעף, זוועות שביצעו תוך מילוי תפקידם בשמנו ועבורנו. אברהם שלום מתאר כיצד נתן הוראה לרצוח את המחבלים שנתפסו חיים בקו 300, אבי דיכטר מצדיק הטלת פצצה במשקל טון על בית מגורים בשטח בנוי, וכרמי גילון מצדיק שימוש בעינויים לשם תחקור אסירים. במקביל, כל אחד מהם מותח ביקורת קטלנית על מעשיהם של האחרים: אברהם שלום קובע כי הטלת פצצה שמשקלה טון אינה מוסרית; כל האחרים מתארים אותו כאיש כוחני ובלתי מתפשר, שלא ידע גבולות וסבל משיכרון כוח. הם כולם חכמים, רהוטים, "טובי בנינו" ו"בשר מבשרנו", וחלקם מתארים פשעי מלחמה מחרידים שביצעו ללא היסוס או פקפוק. והדם השפוך על ראשנו ועל מצפוננו. ועל המסך חולפות עוד ועוד תמונות המתעדות בשחור לבן  (בעיקר שחור) השפלה, דיכוי, פגיעה, כיבוש.

[divider]

[divider]

 אבל המסר החזק ביותר, שהסרט נועץ כחרב בליבנו ומסובב ומסובב, הוא הנקודה האחת שעליה מסכימים כולם; שלגביה הם תמימי דעים. כל ראשי השב"כ לשעבר מסכימים שאין הנהגה בישראל שיש באמתחתה חזון של עתיד. ש"אין אסטרטגיה, רק טקטיקה". שאין מנהיגים, רק פוליטיקאים. הם כולם מסכימים שישראל נגררה, בהעדר חזון, יוזמה או כריזמה, לאכזריות, דכאנות, ופתולוגיה של כיבוש שאין לו סוף. הם כולם מדגישים שהדרך הבלעדית לעתיד כלשהו היא משא ומתן עם האויב, כל אויב. והם כולם יודעים שישראל הנוכחית אינה מוכנה לעשות זאת.

 כמו "שלטון החוק", גם "שומרי הסף" הוא סרט חובה, כואב כל כך שברובו התפתלתי על מושבי וייחלתי שייגמר כבר ואוכל לצאת אל אויר הלילה ולנסות להחיות את ההדחקה. ערב בחירות, הוא שואג את הכתובת הכתובה על הקיר: אפילו צמרת הגרעין הקשה של אנשי הביטחון של ישראל יודעים ללא צל של ספק כי היא דוהרת על מסלול התאבדותי. אפילו הם משוכנעים שיש רק תקווה אחת לקיומנו הקולקטיבי, והיא הנהגה המחויבת למשא ומתן מדיני עם הפלשתינאים.

נ.ב. שומרי הסף מועמד לפרס האוסקר על סרטי תעודה. לאור מה שכתבתי, מובן שהייתי שמחה לראות אותו זוכה בפרס. יחד עם זאת, הסרט מתחרה נגד סרט תעודי ישראלי אחר, "חמש מצלמות שבורות", שהוא, בעיני, חזק ונוקב עוד יותר. סרט זה מתעד את חייו של פלסטיני הנאנק תחת מכבש הכיבוש הישראלי. הוא עושה זאת באופן שאין רגיש ומאלף ממנו. הלואי ושני הסרטים הישראלים יכלו לזכות בפרס. אך אם רק אחד מהם יכול, הזוכה צריך להיות "חמש מצלמות שבורות". רוצו לראות.