פרשות קצב ורמון (בלוג)

אוגוסט 11, 2007

במקומות אחרים הראיתי בפירוט רב כי החברה הישראלית מכילה סממנים בולטים ומובהקים של "תרבות הדרת-כבוד" (honor culture), לצד סממנים של תרבויות "כבוד סגולי" (dignity), כבוד מחיה (respect) והילת כבוד (glory). (לשם פירוט, ראו שני ספרי המוקדשים לכבוד בחברה הישראלית: שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם,ולאחרונה גם כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי, ורשימה ארוכה של מאמרים

יולי 15, 2007

אכן, אין ספק שהיועץ המשפטי לממשלה צריך היה להיות זהיר יותר בהתבטאויותיו התקשורתיות ביחס לאישומים שייוחסו למשה קצב. ביתר פשטות: היה עליו לדבר פחות ולעשות יותר מהר. התבטאויות היתר היו חובבניות ומזיקות, כפי שמוסכם פחות או יותר על 100% מן הציבור הישראלי. הפער שנוצר בין הציפיות שיצר בינואר 2007 ובין ה"סחורה" שסיפק בסוף יוני הוליד

יולי 14, 2007

מי הופתע מההטרדה שהטריד חיים רמון (באמצעות "מקורבים" עשירים ורבי השפעה) את ה', הצעירה בה ביצע מעשה מגונה? מי שלא קרא את פסק דינו של בית המשפט בעניין רמון; כל מי שלא היה מוכן להתייחס ברצינות לדברי השופטות והשופט; כל מי שהעליל עליהם ש"תפרו לרמון תיק" ו"הפילו אותו בפח" כדי לשאת חן בעיני גורמים עלומים;

יוני 28, 2007

עוד טרם יבשה הדיו על הודאת הנשיא והסכם הטיעון – וכבר פרצו קצב ועורכי דינו במערכה יחצ"נית אגרסיבית. הם מטעים את הציבור לחשוב שההודאה עליה חתם הנשיא מסתכמת  ב"חיבוק אבהי וליטוף"; הם מצהירים כי הנשיא הודה באישומים רק מפני שחס על משפחתו הסובלת/ חס על ממונו/ לא נתן אמון בבתי המשפט שידעו להוציא את צדקתו לאור; הם מפנים

יוני 13, 2007

כדרכה בקודש – התקשורת מציפה אותנו בבלל בלתי פוסק של "הערכות", "תחזיות" ו"צפי" לגבי זהותו/ה של הנשיא/ה החדש/ה שת/יבחר היום. מה אומרים, חושבים, מסננים, מסתירים ומשקרים חברי העבודה, קדימה, ש"ס ומי לא. מי רוצה להתנקם בפרס על מה; למי לא נעים מריבלין ולמה; מה יעשה מי אחרי שאביטל תנשור (כמובן) בסיבוב הראשון או השני. כל

מאי 30, 2007

חיים רמון הורשע בביצוע מעשה מגונה באישה (צעירה מאוד) שהכיר במסגרת מקום העבודה וששרתה בתפקיד נמוך בדרגתו המקצועית לאין שיעור מזה של השר. מעשהו הביע אגוצנטריות, כוחנות, חוסר רגישות לזולת וניצול לרעה של מעמדו. בית המשפט קבע כי במהלך הבירור המשפטי רמון לא אמר אמת, ועשה ככל אשר לאל ידו כדי להכפיש את המתלוננת, שדיברה

מרץ 19, 2007

בהיותו שר המשפטים ובמסגרת פעילותו הציבורית והממלכתית כשר בממשלה, החדיר חיים רמון איבר מאברי גופו (לשונו) אל תוך פיה של אישה שלא הסכימה לכך. כשהגישה תלונה על ביצוע מעשה מגונה בגופה, רמון הכחיש, תקף אותה, ובזבז משאבים אדירים של המדינה ושל הציבור. הוא לא העלה על דעתו להתנצל והשתמש בכל כלי שעמד לרשותו (ואלה היו

ינואר 31, 2007

אז עכשיו אנחנו יודעים: בית המשפט עמד בלחצים המחפירים שהופעלו עליו בזירה הציבורית מכל עבר (מעריב, בן דרור ימיני, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין הם רק חלק מן השמות הבולטים הקופצים לתודעה); בית המשפט לא התבלבל, לא נטה אחר דעת הקהל, לא חשש מן השררה ולא חישב חשבונות רווח והפסד אישיים; בית המשפט קבע שהמתלוננת האנונימית,

ינואר 25, 2007

בראשיתה, פרשת משה קצב היתה פרשיה "מגעילה": סקס, נשים, גופים נשיים, חדירות אסורות תוך ניצול סמכות ושאר מריעין בישין. "צהובותה" הקנתה לה ניראות, אך אנשים רציניים הדירו רגליהם ממנה. רק ארגוני סיוע לנפגעות תקיפות מיניות, פעילות פמיניסטיות (לרבות נשות תקשורת וחברות כנסת "מזוהות") ומספר גברים חריגים (כמו משה נגבי) הפגינו, התראיינו, השמיעו קול, צעקו ודרשו

ינואר 23, 2007

אין שום דבר משמח בהגשתו של כתב אישום חמור נגד נשיא המדינה. תחושות הבושה והמועקה – כבדות: האישיות שנבחרה לייצג את המדינה נאשמת באינוס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות; בכוחניות, ניצול לרעה של סמכות, כוח ומעמד, פגיעה בעובדות, פגיעה בכבוד האדם. אבל אל המועקה מתלווה גאווה והתרוממות רוח: על היכולת להתעלות על הדרת-הכבוד הלאומית ועל הנטיה