ההפגנה מול משרד ראש הממשלה נגד הפקרת הציבור הפלסטיני הישראלי לאלימותם של ארגוני פשע ושל המשטרה (11.1.2026) היתה קטנה אפילו בהשוואה להפגנות מוצ"ש הירושלמיות של השבועות האחרונים. מאות בודדות, בעיקר של צעירים לבושי שחורים שהגיעו באוטובוסים מן הדרום. ארבעה אוטובוסים יצאו רק מתראבין, סיפר לי אחד המפגינים, תושב המקום. זה אומר שמעטים מאוד הגיעו להפגנה מחוץ לכפר הבדואי שזכה לטיפול כמעט כמו של פלסטינים תחת הכיבוש. "קיווינו שיהיו הרבה יהודים שיבואו לעמוד איתנו", אמר האיש מתראבין. אבל תקוותם נכזבה. רק עשרות מפגינים מן השמאל הישראלי, רובם נושאים שלטים סגולים של "עומדים ביחד", הגיעו להביע סולידריות.
אפשר להבין את אזרחי ישראל הפלסטינים שלא העזו להפגין נגד השלטון, ובמיוחד בירושלים, מול משרד ראש הממשלה. כוחות משטרה חמושים ומכת"זית מאיימת שארבה בקרבת מקום יכלו בקלות להפוך לאלימות כמו זו שנראתה בתראבין. לציבור היהודי עדיין אין תירוץ כזה. ודאי, המשטרה מפעילה כוח לא נחוץ, עורכת חיפושים לא חוקיים בעירום ועוצרת מפגינים תוך שימוש לרעה בכליה. אבל עדיין לא יורים בנו, וכמעט שלא שוברים לנו עצמות. לכן עשרות אלפים היו צריכים להשתמש בזכות ההפגנה שלהם ולעמוד שכם עם שכם עם אזרחי ישראל הערבים שהפגינו אומץ אזרחי והגיעו להשמיע את קולם.
במשך שנתיים של מאבק ציבורי למען השבת החטופים שמענו שוב ושוב מאינספור דוברות ודוברים באינספור הפגנות, שהסולידריות הישראלית היא נשמת אפנו; שאם נזנח אותה – נבגוד בעצמנו ונכנע למחוללי ההפיכה. זה היה קו חזק שהצליח לדבר אל ישראליות וישראלים רבים, והם יצאו במאות אלפיהם שוב ושוב בשם הסולידריות. כדי להראות בגופם, בנוכחותם, שהם ניצבים ביחד עם מי שנחטפו, ובני משפחותיהם, ולא יאפשרו להפקיר אותם ולהסית נגדם. אותה סולידריות בדיוק צריכה עכשיו להוביל לעמידה המונית עם הישראלים פלסטינים שהממשלה מפקירה לאלימותם של ארגוני הפשע, ובאותו זמן מסיתה נגדם והופכת אותם לאוייבים מבית. אותם מאות אלפים שנאבקו להשבת החטופים צריכים להפגין אותן מחויבות, מסירות ודבקות במטרה ולדרוש מהממשלה להפסיק להסית נגד אזרחי ישראל הפלסטינים ולהלחם בפשיעה שהורסת את חייהם.
ממשלת נתניהו נלחמת במדינת ישראל בכל החזיתות. בלתי אפשרי לעקוב אחרי כל המתקפות, ובודאי לצאת לרחובות ולהשתתף בכל קרבות הבלימה. אבל שלוש חזיתות פנימיות הן כרגע הבוערות והקריטיות ביותר: מאבק הממשלה במערכת משפט עצמאית (יועצים משפטיים לממשלה ובית המשפט העליון), ניסיון החיסול של התקשורת שאיננה מגוייסת כל כולה לחיזוק השלטון, והדה-לגיטימיזציה והקזת הדם של אזרחי ישראל הפלסטינים.
כידוע, בית המשפט העליון ובעיקר בשבתו כבג"צ, היועצת המשפטית לממשלה, ויועצי המשרדים הממשלתיים הכפופים לה, הם המעצור האחרון שמנסה עדיין לרסן את הממשלה ולא לאפשר לה לדרוס לחלוטין כל חוק, כל זכות וכל כלל של מנהל תקין. לכן הממשלה נאבקת כבר שלוש שנים להשחיר אותם, להחליש אותם, לפטר את שומרי הסף הנאמנים לציבור ולסרס את המערכות. חלקים בתקשורת עדיין משמיעים קולות ביקורתיים וחושפים שחיתויות של השלטון; לכן זה עושה הכל כדי לפרק אותה. לא פחות חשוב מכך: המיעוט הערבי בישראל מחזיק את הכוח להביא להחלפת השלטון בבחירות הבאות, ולכן הממשלה מוציאה אותו אל מחוץ לגדר, מתירה את דמו, מפקירה, מפחידה ומחלישה אותו.
ישנם קרבות חשובים רבים נוספים. מאמצי הממשלה לאפשר לעסקנים החרדים להמשיך לשלוט ביד ברזל בקהילה החרדית הם חזית חשובה. כאלה הן גם ההפקרה המתמשכת של יישובי הצפון (קרית שמונה כמשל), גיזת הקופה הציבורית, הסירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית, ההתעלמות מפרשת קטאר, והזנחת התשתיות ובראשן התחבורה. אבל נראה שבשבועות הקרובים מאמצי הממשלה מרוכזים במיוחד בהרס מערכת המשפט, התקשורת החופשית והחלשת הציבור הישראלי הפלסטיני. ולכן אין לנו מנוס אלא להתייצב כרגע בשלוש החזיתות הללו.
הדה-ליגיטימציה של הציבור הישראלי הפלסטיני איננה חדשה; נתניהו הכריז עליה כבר בבחירות של שנת 2015 כשקרא למצביעיו לצאת להצביע כי "הערבים נוהרים". אבל האמירה ההיא, שטלטלה בזמנה את המדינה, היא כאין וכאפס לעומת הנעשה היום. ההשמדה הממושכת של עזה, והמלחמה הברוטלית באוכלוסייתה, הפוגרומים האלימים המשתוללים בגדה המערבית ומחריבים קהילות פלסטיניות בחסות המדינה ובעידודה – כל אלה הרגילו את הציבור הישראלי שפלסטינים הם אויב שדמו מותר. לאחר שישראלים הורגלו שהרס סיטוני של ישובים פלסטינים בעזה ושריפת כפרים פלסטיניים בגדה המערבית הם עניין שבשיגרה – אך טבעי שבן גביר וממשלתו מרחיבים את המעגל ומכניסים גם את הפלסטינים הישראלים לאותה קטגוריה. הם עושים זאת הן בפסיביות פושעת מול רצחנותם של ארגוני הפשע בחברה הערבית, והן בפעילות אקטיבית: תראבין היתה מקרה מבחן מובהק וגלוי לעיני כל של העתקת הדיכוי מהשטחים הפלסטינים הכבושים – אל האוכלוסיה הפלסטינית הישראלית.
בגלל כל זה חובה על המחאה – ועל הציבור כולו – לצאת לרחובות ולהביע סולידריות עם הציבור הישראלי הפלסטיני בדיוק כפי שיצא להביע סולידריות עם החטופים ומשפחותיהם. בהפגנה ביום ראשון, 11.1.2026, נשאו אנשי תראבין דגלים שחורים. יתכן שעלינו לאמץ את הדגלים השחורים ולהניף אותם כפי שבמשך שנתיים הנפנו את הדגלים הצהובים. כי גם הפעם, אם לא נעמוד על הסולידריות הישראלית – נאפשר לממשלה להפוך מיעוט ישראלי לאויב שנוא ונרדף, ולדרדר אותנו למלחמת אזרחים.