הליכים משפטיים לתיקון עולם: פעילותה המשפטית של התנועה הרפורמית בישראל

הצגת הנושא

בעת כתיבתם של דברים אלה נפל דבר: בג"ץ קיבל עתירות של המרכז הרפורמי לדת ומדינה, וקבע שעל המדינה להכיר בגיור רפורמי וקונסרווטיבי שנערך בישראל.[1] משמעותה האופרטיבית של הפסיקה היא שמי שהתגיירו בקהילה רפורמית או קונסרווטיבית בישראל יוכלו להתאזרח מכוח חוק השבות כמו מי שגוירו על ידי הרבנות הראשית או בית דין אורתודוקסי פרטי. זוהי ההכרה המשפטית החשובה ביותר במוסדות הקהילה הרפורמית בישראל כמי שמייצגת זרם יהודי לגיטימי.

פסק הדין והשיח הציבורי והתקשורתי שהוא עורר התמקדו בשאלות כבדות משקל: האם הצליחה התנועה הרפורמית הישראלית להתקבל על ידי המדינה כזרם יהודי לגיטימי? האם בג"ץ אימץ פלורליזם יהודי?[2] או אולי אין זה אלא ניצחון פירוס פורמלי וקצר מועד, שבית המשפט קבע רק משום שהרשויות המחוקקת והמבצעת סירבו במשך 16 שנה למלא את תפקידיהן ולהסדיר את סוגיית הגיור בחקיקה?[3] האם יימחק ההישג הרפורמי מן המציאות במעשה חקיקה מטעם המפלגות הדתיות והחרדיות?

פסק הדין לא עורר דיון בתופעה של פעילותה המשפטית של התנועה הרפורמית בישראל. במאמר זה אני מתמקדת בדיוק בתופעה זו:בפעילות הרפורמית המשפטית המבוצעת מאז שנת 1987 בידי המרכז הרפורמי לדת ומדינה )לשעבר 'המרכז לפלורליזם יהודי'(.[4]פעילות משפטית זו נבחנת בהקשר של השקפת עולמה של התנועה הרפורמית בישראל. אני מציעה בו קריטריונים להערכתה של פעילות משפטית זו ולהכרעה אם היא רצויה, נחוצה ומצליחה.[5] הדיון נפתח בהצגת הניתוח האקדמי המשפטי היסודי והחשוב של פעילותה המשפטית של התנועה הרפורמית – ניתוחו של אביעד הכהן – והקריאה ביקורתית שלו. לאחר מכן מוצגת בתמצית תפיסת עולמה של היהדות הרפורמית בישראל מנקודת מבטה שלה עצמה. על סמך אלה אני מציגה כיצד ראוי לבחון את התדיינותה המשפטית של התנועה לאור השקפת עולמה, ומציעה ניתוח שונה מזה של הכהן של פעילותה המשפטית. במחציתו השנייה של המאמר נסקרות התביעות המשפטיות שהגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה בעשור האחרון (העשור השני של המאה ה=21), ומנותחות לאור השקפת העולם הרפורמית והקריטריונים הנגזרים ממנה. הדיון מתמקד בקבוצת התביעות הגדולה ביותר שזכתה הן בהצלחה רבה הן בתהודה ציבורית ניכרת: התביעות נגד הדרת נשים מן המרחב הציבורי.

 

[1] העתירה הראשונה, בג"ץ 11013/05, נטליה דהן ואח' נ' שר הפנים ואח', הוגשה כבר בסוף שנת 2005.

[2] 'מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, הרבה נועה סתת, מסרה בעקבות פסק הדין: "בג"ץ עומד לצדם של נשים וגברים שבחרו להיות יהודים, וקבע שוב כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים, וכי יש יותר מדרך אחת להיות יהודים"', בתוך: יהושע (ג'וש) בריינר, גו'די מלץ, אהרן רבינוביץ ויהונתן ליס, 'בג"ץ: יש להכיר ביהודים שעברו גיור רפורמי או קונסרבטיבי בישראל לפי חוק השבות', הארץ, 2.3.2021, https://www.haaretz.co.il/news/law/1.9579586. ראו גם אור קשתי, 'פסיקת בג"ץ בעניין הגיורים היא צעד בדרך לקידום הפלורליזם היהודי בישראל', שם, 2.3.2021. https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9580344 (כל ההפניות לאתרים במרשתת אוחזרו ב=14.9.2021).

[3] ראו ניתוחו של פרופ' מרדכי קרמניצר במאמרו בעיתון הארץ מיום 2.3.2021, 'בג"ץ הגיור הראה כי הפוליטיקאים נמנעים שוב ושוב מהכרעה בשאלות דת ומדינה', https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9581321

[5] מאמר זה אינו מתייחס להיסטוריה של התנועה הרפורמית בישראל, ולסוציולוגיה שלה. לניתוח מפורט של נושאים אלה ראו ניקולא יוזגוף-אורבך, התנועה הרפורמית בישראל, רסלינג, תל אביב 2017.