אוגוסט, 2005

אוגוסט 27, 2005

מזה שנתיים שאני קוראת לשים לב לתופעה של "בקלש" בחברה הישראלית: מתקפה רחבה על כניסתן של נשים לזירה הציבורית והמקצועית, ודחיקת רגליהן החוצה. ההתנתקות מרצועת עזה הרימה תרומה מעניינת: השיח הציבורי נעשה "רציני" וכבד משקל, "עניין לגברים", ודחק החוצה חלק ניכר מן הנשים שעוד נותרו בנוף הציבורי. לא שלא ראינו צעירות ארוכות חצאית ושיער מתמוגגות

אוגוסט 17, 2005

ארוכה, ארוכה מאוד היא רשימת חטאיהם של מנהיגי המתנחלים. במשך מספר עשורים יצרו, הנהיגו וליבו ישראליות יהודית פונסמנטליסטית יהירה, אנוכית, מנצלת ואכזרית. ליבם גס בעצם קיומה – שלא לומר זכויות היסוד – של האוכלוסיה הפלסטינאית, כמו גם בישראליות הדמוקרטית השפויה. עכשיו, אחרי שהעבירו את השיח הקולקטיבי לפסים גזענים (ה"יהודי/ת" מחק מן הלקסיקון את ה"ישראלי/ת") הם

אוגוסט 16, 2005

כבודו של צה"ל הוא כרגע על סדר היום הציבורי: הביזוי שמבזים אותו מי שמבזים את המדינה כולה ואת מוסדותיה הדמוקרטיים, והאיפוק והרגישות של החיילות והחיילים אשר מפארים את כבודם, כבוד הצבא, וכבודנו כולנו (ומה חבל שכל האיפוק והרגישות הללו לא נמצאו בעשרות שנות הכיבוש האיומות. ואולם קשה לכובשים לשמור על כבודם. אולי בלתי אפשרי. ככל

אוגוסט 16, 2005

ביום 10.8.2005 ניתן פסק הדין בערעורו של יוסף נוי נגד המדינה. נוי הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה ב"בעילה אסורה בהסכמה", אותה ביצע על ידי ניצול מרות במקום עבודה כדי לקיים מגע מיני מלא עם עובדת כפופה לו.  חשוב מכל להתחיל בעקרונות הרלבנטיים על יחסי מין "בהסכמה" תוך ניצול מרות שכל שלושה שופטי בית המשפט העליון

אוגוסט 11, 2005

יום רביעי בערב, ירושלים. חמישים אלף מפגינים עטויי כתום סבים את העיר העתיקה ומקיפים את חומותיה בדרכם אל הכותל המערבי וממנו. בשופרות שבידיהם הם תוקעים רעש אלוהים, שבעזרתו הם מנסים להטיל בכולנו אימה, ולעורר את השמיים להושיעם. חמישים אלף איש (או מאה אלף, לטענתם), שתאוותם לחולות סיני אינה מותירה מקום לאף שיקול אנושי, הומני, מוסרי או

אוגוסט 6, 2005

בדרך כלל אינני כותבת על ענייני טרור, פיגועים, "שמאל" ו"ימין" פוליטיים: אין לי יתרון יחסי, איו זה תחום מומחיותי, ואני מעדיפה להתמקד בנושאים בהם אני מקווה שיש לדברי ערך מוסף כלשהו. כאזרחית המדינה אני מחזיקה, כמובן, בעמדות ברורות ופועלת על פיהן – זוהי חובה אזרחית מן המעלה הראשונה – אך מעולם לא חשבתי שנכון לשתף

אוגוסט 5, 2005

כביש בזק (ירושלים). יום ששי, ארבע אחר הצהריים. חום כבד מן הרגיל לעונה. החום מילא, אבל הלחות, הלחות. לא ממש תל אביב, אבל אנחנו בסך הכל ירושלמים; סף הזיעה נמוך מן הרגיל לעונה. התנועה מקרטעת בקצב זוחל עקב תאונה משולשת בצומת בזק-שדרות הרצל. שתי ניידות חוסמות את המעט שנותר מן הכביש, והרמזור דוהר שוב ושוב

אוגוסט 5, 2005

העיסוק הישראלי בכבוד מצריך עשיית סדר יסודית. ראשית, יש להבחין בין סוגי הכבוד השונים שהתכנסו להם יחדיו אל תוך המילה העברית "כבוד". "כבוד האדם", שאליו מתייחס חוק היסוד, ושהוא ערך הליבה המוצהר של החברה הישראלית מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, מתייחס בראש ובראשונה אל הערך שבאנגלית מכונה "dignity", ובעברית אני מציעה לכנותו "כבוד