כל היום התקנאתי באמריקה: גם אני רוצה את השמחה הזו בלב, את התרגשות התקוה של התחלה חדשה, את ההתלהבות והמרץ והאנרגיה של עבודה כשיש אמון שהיא הולכת בכוון הנכון… מתי נשנס גם אנו מתניים, ניתן אמון באדם שראוי לכך, ונסמן באמצעותו שהחלטנו לקחת את גורלנו בידנו ולעלות על דרך נכונה יותר, מתחדשת, מבטיחה?
 
אצלנו, לעומת זאת, מסתיימת היום הכנסת השבע-עשרה, שהיתה מאכזבת מכל בחינה: לא חברתית, לא אמיצה, לא יעילה, לא ישרה, שלא לדבר על נעדרת חזון… (את התקוה הגדולה, עמיר פרץ, כואב מדי להזכיר…) אבל עם צאתה, אולי ברוח משק כנפי ההיסטוריה מעבר לאוקינוס, בכל זאת הצליחה הכנסת היוצאת להעניק לנו מתנה רבת חשיבות: הפרדה בין יחסי הממון שבין בני זוג ובין הגט (או סידור הגירושין הדתי האחר). צעד קטן מדי – ובכל זאת ענק, בהפרדה בין דת ומדינה; בפתרון מעשי של מצוקות של נשים שבני זוגם מסרבים לתת להן גט (או גירושין דתיים אחרים).

במה מדובר? – הרקע
במדינת ישראל קיימות שתי מערכות משפט שאזרחי המדינה (ותושביה ומבקריה) כפופים להן: האחת אזרחית, של המדינה, והשניה דתית, של העדות הדתיות (היהודית, המוסלמית והנוצרית). האחת מכילה את בתי המשפט (השלום, המחוזי, העליון, לענייני משפחה, לענייני תעבורה), והשניה – את בתי הדין הדתיים (בהם מכהנים דיינים, ונשים אינן יכולות לכהן בהם). האחת מחילה את חוק המדינה – והשניה בעיקר את החוקים הדתיים השונים, שהכנסת הישראלית אינה יכולה לשנותם ולהתאימם לערכי החברה (לרבות שוויון, חירות וכבוד האדם).
 
ישנם תחומים בחיינו שבהם רק בתי המשפט האזרחיים מוסמכים לדון בענייננו (למשל – הדין הפלילי). ישנם תחומים בחיינו שבהם אנו זכאים לבחור לאיזו מן המערכות לפנות (למשל – החזקת ילדים). לגבי עצם הנישואין והגירושין, אזרחי המדינה, תושביה ומבקריה אינם יכולים לבחור בין שתי המערכות הללו, והם חייבים להכפיף את עצמם לבתי הדין הדתיים – אם אלה מוכנים לקבלם (שכן, זאת יש לזכור: בית דין דתי יכול להחליט שלפלוני או אלמונית אינם יהודי/ה  או מוסלמי/ת או נוצרי/ה מן העדה הנדונה, ולא להסכים לשפוט בעניינו של אותו אדם. במקביל, חשוב מאוד לזכור שאנשים רשאים לא להזדקק לשירותיהם של בתי הדין הדתיים אם הם מוותרים על נישואין. ואפשר בהחלט לחיות יחד באושר ועושר ולהנות מכל הזכויות שהמדינה מעניקה גם בלי נישואין כשרים!) 
 
חלוקת רכוש של בני זוג נשואים המבקשים להפרד היא אחד הנושאים שבהם כל אחת מן הרשויות המשפטיות רשאית לדון, והבחירה ביניהן נתונה לבני הזוג (או לזה מביניהם שמחליט ראשון, ופונה לבית המשפט למשפחה או לבית הדין הדתי). אבל, משום שיבוש לא מתוכנן בחקיקה משנת 1973, עד היום, בפועל, אי אפשר היה לחלק את הרכוש בבית המשפט האזרחי – עד שבית הדין הדתי יבצע את הגירושים הדתיים. משמעות הדבר היא שאם בית הדין הדתי לא מצא לנכון לחייב את הגבר לשחרר את אישתו (ובית הדין הדתי כמעט לעולם אינו מוצא לנכון לחייב) – בית המשפט האזרחי לא יכול היה להחיל את דין המדינה ולחלק את רכושם של בני הזוג.
 
במילים פשוטות, לגבי יהודים נשואים, כשגבר סרב לתת לאשתו גט, ובית הדין לא הכריחו, האישה לא יכלה לחלק את הרכוש המשותף, ו"נתקעה" ביחד עם הגבר עד שהוא יחליט אחרת. משמעות הדבר היתה יכולת סחיטה בלתי מוגבלת של הגבר את האישה: "אם את רוצה גט – תוותרי על הבית, על האוטו, על חלקך בקופות הגמל שלי; ואם לא – נמשיך להיות שותפים גם במשכורת שלי וגם בשלך, נמשיך לחלוק את הבית של שננו ולא אתן לך למכור את האוטו". (מאליו מובן שלא כל גבר סחט כל אישה – אבל כל גבר יכול היה לסחוט כל אישה; ההסדר המשפטי הקנה לו יתרון בלתי הוגן).

 על התיקון עצמו
התיקון שקיבלה הכנסת היום, ביום החקיקה האחרון שלה, מפריד בין הגירושים הדתיים (ליהודים – הגט), הניתן בבית הדין הדתי, ובין חלוקת הרכוש, שיכולה להתרחש בבית המשפט לענייני משפחה. כלומר: מעתה, גם אם הגבר מסרב לתת גט – האישה יכולה להשיג את חלוקת הרכוש המשותף (זאת, אם בני הזוג פרודים לפחות תשעה חודשים, אף אם הם גרים באותה דירה; או אם עברה שנה מאז שהחלו בהליכי פירוד או פירוק הרכוש; או אם קיימת ביניהם אלימות). כלומר: קלף מיקוח משמעותי ביותר ביכולת הסחטנות של בן הזוג הגבר נילקח ממנו. מעתה, אישה יכולה לסיים את יחסי הממון והרכוש עם הגבר המסרב להתגרש ממנה, ולא להתרגש מכך שהוא מסרב לתת לה גט; היא אמנם לא תהנה מן הסטטוס שהיא מבקשת לעצמה, של גרושה, אבל מבחינה כלכלית – היא תוכל להיות עצמאית ומשוחררת. (מובן שגם גבר שאשתו עיכבה את הגט, והוא טרם קיבל היתר של מאה רבנים לשאת אחרת על פניה, יוכל עתה להשתחרר מן האישה הסרבנית הכולאת אותו, זמנית, בקשר הנישואין).  
 
זהו צעד חשוב ביותר ויש לברך עליו ולחגוג! כל הכבוד לקואליציית האירגונים, עיקר, שניסחה את ההצעה ויזמה אותה! לחבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור, מגיש ההצעה ומקדמה, ליו"ר ועדת החוקה, מנחם בן ששון, שקידם ודחף, ולכל מי שנטלו חלק בעשייה הפרלמנטרית. חשוב לציין שעל הצעת החוק הפרטית שהולידה את התיקון (שלמרבה הצער לא בא מן הממשלה), חתומים היו 34 חברי כנסת מכל סיעות הבית! כלומר – יותר מרבע מחברי הכנסת היו החלטיים ונחושים דיים כדי לחתום על הצעת החוק. זהו סימן מעודד ביותר, בהנתן רמת הציניות של הפוליטיקה הישראלית, והזנחתה זכויות אדם בסיסיות – ובמיוחד בתחום האישי (כלומר בתוך המשפחה).

התיקון מקדם אותנו לקראת שוויון בין המינים, ולקראת מצב משפטי שפוי יותר. מובן שזהו רק צעד אחד, ואילו המלאכה העיקרית לפנינו: לבטל את שיפוטם של בתי הדין הדתיים על מי שאינם מעוניינים להשפט על ידיהם, ולהפריד בין הדת והמדינה. את זאת תעשה כבר הכנסת השמונה עשרה, אם נבחר כנסת שתוכל לעשות זאת. ואם האמריקאים יכולים – למה שלא נוכל אנחנו? אולי צריך לאמץ את הססמא שהצליחה להזרים דם חדש בעורקיהם: אנו יכולים!