התקשורת מדווחת ששש משרות של דיינים בבתי הדין הרבניים אינן מאויישות, והתוצאה היא עומס כבד מן הרגיל, עינוי דין ארוך מן הרגיל, ועינויי נפש קשים מן הרגיל עבור מי שמנסות ומנסים להשתחרר מקשרי משפחה מעיקים, כואבים, ולעיתים אף מסוכנים. הסיבה לעיכוב הממושך במינוי הדיינים נעוצה, כך נראה, בויכוח פוליטי בין נציגי הציבור מטעם הליכוד, המערך, ש"ס והמפד"ל. נציגי הציבור מתווכחים בינם לבין עצמם כמה מן הדיינים יהיו חרדים וכמה דתיים; כמה יהיו אשכנזים וכמה ספרדים; כמה לאומיים וכמה בלתי ציוניים.
מה שהתקשורת אינה מדווחת הוא ששום ויכוח אינו מתנהל סביב השאלה כמה מבין הדיינים יהיו גברים וכמה נשים. לכל נציגי הציבור, כמו גם לתקשורת, ברור ומובן מאליו שכל הששה יהיו גברים, ואיש מהם לא תהיה אישה.
הנושא שצריך היה לעורר את מירב תשומת הלב – כלל אינו זוכה לה, שכן הסטטוס קוו הבלתי נסבל נתפס כמובן מאליו עד כדי כך שהוא שקוף וסמוי מן העין.
מן הראוי היה שכל נציגי הציבור יסכימו, כמובן מאליו, שמערכת ציבורית, ומערכת שיפוטית בפרט, אינה יכולה להפלות נשים לעומת גברים, ובודאי שלא ביחס של 100% לעומת 0%. במדינה מתוקנת, במאה העשרים ואחת, ניתן היה לצפות שנציגי הציבור יסכימו כולם, כמובן מאליו, שמערכת מפלה כזו דינה להתעדכן, או להתחסל.