אני אזרחית פעילה. אני מרגישה שזו לא רק זכותי כחברה במדינה דמוקרטית, אלא כמעט גם חובתי. אני מצביעה בבחירות, מפגינה בהפגנות, חותמת על עצומות, מתראיינת ומפרסמת כתבות בבלוג שלי ובתקשורת. אני מרימה קול נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עושק ניצולי שואה, נגד קיפוח למיניו, ונגד הכיבוש. מה שאיני יוצאת  בגינו לרחובות או איני חותמת בגינו על עצומות – אני יודעת שכאזרחית של מדינה דמוקרטית, שתיקתי נחשבת כהסכמה, ואני נושאת באחריות מוסרית. אם לא נשאתי קולי נגד גירוש אכזרי של תושבים שאינם אזרחים, או נגד יחס גזעני כלפי פליטים אפריקאים – הריני כמשתתפת בהתנהגותה המבישה של מדינתי, ועלי להתמודד עם מצפוני ועם המראה שעל הקיר מולי. ככל שאני שותקת יותר – כך גדלה אחריותי, וכך גם נשחקת הדמוקרטיות של החברה שבה אני שותפה. דמוקרטיות שלא רק מבטיחה את חופש הביטוי שלי, אלא גם נשענת עליו. דמוקרטיות שזקוקה ל"שוק הרעיונות" ולקולי האזרחי כאוויר לנשימה.

 מובן שאני מצרפת את קולי לנושאים שבהם רבים חשים כמוני, כמו הצורך לפעול לשחרורם של רון ארד או גלעד שליט. אבל קולי חשוב במיוחד דווקא בנושאים בהם עמדתי אינה עמדתם של הרבים. ככל שדעתי היא דעת מיעוט – כך גדולה יותר הזכות והחובה להביעה, להכריז עליה, ולנמקה. רק כך אני יכולה להשתתף בפרויקט הקיומי של הבטחת השיח הציבורי האמיתי, הרחב, היסודי, שבלעדיו מתנוונת החברה האזרחית ונמקה לכדי ססמא ריקה.

 כך יוצא שאני חותמת על עצומה זו או אחרת לפחות מדי שבוע, מתבטאת בכתב ומסתובבת עם או בלי כרזות בכל הפגנה שאני מזדהה אתה ויכולה להגיע אליה. כל זאת כחלק מאזרחותי הישראלית הדמוקרטית – וגם הציונית. כי הציונות עבורי היא משנה מדינית השואפת לכונן חברה הגונה ברוח ערכי הנאורות. היא חזון של מדינה בה כל אזרחית ואזרח נושאים קולם ונאבקים – בכלים לגיטימיים ככל שניתן – בעד מה שהם מבינים כצדק, יושר, הגינות, שוויון, זכויות אדם ומעל לכל – כבוד אדם וחוה. כאשר אני משתתקת וממעטת להתבטא (כפי שקורה בשנה האחרונה), הדבר מעיד על איבוד תקווה ורפיון ידיים ורוח, תופעה שהיא מבחינתי מצערת ומסוכנת.

 כשהגיעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי עצומת המרצים התומכת בשחקנים המסרבים להופיע באריאל לא התלבטתי לרגע וחתמתי עליה מיד. ההתנפלות הציבורית על השחקנים שהביעו את עמדתם הערכית-מצפונית-פוליטית זעזעה אותי, ורציתי לתמוך בהם ולהתייצב לצידם. שמחתי גם על ההזדמנות לגבות את זכות ההתבטאות של קולות באקדמיה הישראלית המבטאים עמדות פוליטיות שהציבור אינו יכול לסבול אותן (הדוגמא המובהקת הוא כמובן ניב גורדון מאוניברסיטת בן גוריון שקרא להחרים את מדינת ישראל וקיבל לא רק גינויים מקיר לקיר אלא אף איומים על חייו). חוסר הסובלנות הציבורי כלפי קולות כאלה הגיע לממדים מפחידים, ולכן חובה עלי, כאזרחית, לעמוד מולו ולהזכיר את מושכלות היסוד בדבר חברה דמוקרטית ופלורליסטית.

 העצומה של מרצים התומכים בשחקנים ומצהירים שלא יופיעו מעבר לקו הירוק אינה "חרם" ואינה "שבועה", אם לנקוט בלשון יום הכיפורים. זוהי הכרזה על עמדה ערכית, מצפונית, פוליטית. אני שוללת את הכיבוש הישראלי של השטחים שמעבר לקו הירוק. כמו מחנה שלם בישראלי, אני חושבת שהכיבוש הוא מעשה בריונות אכזרי, הפוגע בזכויות אדם ומונע מן הפלסטינים לחיות חיים אנושיים בכבוד. בנוסף, הכיבוש מונע אפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומוביל לחורבנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית שמרבית אוכלוסייתה היא יהודית. לכן הכיבוש הוא לא רק בלתי מוסרי, אלא גם בלתי ציוני. כך אני מאמינה כבר שנים רבות, ומכריזה על עמדתי בכל דרך. מתן פומביות לדעתי הוא חובתי כאזרחית. לכן מעולם לא הופעתי מעבר לקו הירוק, ואף לא ביקרתי חברים שגרו שם. לכן קל היה לי לחתום על העצומה, ולשוב ולשאת בכך את קולי נגד הכיבוש, ובעד מה שאני מאמינה שהוא מוסרי, מצפוני וציוני.

 העצומה המביעה תמיכה בשחקנים המסרבים להופיע באריאל אינה "הסתה", אינה "המרדה", ואינה "בגידה". לא רק מבחינה משפטית, אלא גם מבחינה חברתית ואזרחית. היא ההיפך הגמור מכל אלה. היא הבעת עמדה לגיטימית, המבטאת השקפת עולם לגיטימית. ודווקא משום שהשקפת עולם הזו היא "אופוזיציונית" בימים אלה – חשוב לבטאה ולהבטיח שתישמע בשיח הציבורי. כשם שחשוב להבטיח שכל דעה שאינה אסורה תוכל לקבל ביטוי בלא שתיתקל בהתלהמות, גינוי גורף, השתקה ואיומים.

 התגובות הקשות להן זכתה העצומה הן מעציבות ומפחידות בכל רמה. הן ממחישות עד כמה שכחנו, כחברה, את מחויבותנו לדמוקרטיה ולפלורליזם. לשוק הדעות ולחופש הביטוי. הדמגוגיה הזולה המושמעת כנגד העצומה מבהילה ממש. בעיקר מטרידות שתי טענות המושמעות שוב ושוב: א. מי שיוצאים נגד הקונצנזוס הציבורי הם בוגדים; ב. מי שמסרב להופיע באריאל – צריך לסרב לחיות בכל שטחי מדינת ישראל, כי כולם נגזלו מערבים, אם לא ב- 1967 אז ב -1948. ליתר בטחון אזכיר מדוע טענות אלה הן כה מבהילות. לגבי הראשונה, במדינה דמוקרטית מי שיוצא נגד דעת הקונצנזוס מביע דעת מיעוט, וזהו דבר לגיטימי ואף הכרחי, כדי שהדמוקרטיה תשרוד. זו לא "בגידה", אלא אזרחות טובה. "קונצנזוס" אינו ערך, אלא פשוט עובדה: דעת רוב. ואין שום פסול בהבעת דעה שונה. לגבי הטענה השניה, הרי שהיא מוציאה דברים מהקשרם ודוחפת אותם עד אבסורד באופן מגוחך. חלק משטחה של מדינת ישראל הוכר כשייך לה בהחלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ואחר כך כאשר ישראל הוכרה כמדינה. בודאי שחלק מן הקרקעות וחלק מן הבתים נגזלו מתושבים פלסטינים שגורשו או ברחו, וזאת יש לתקן ולפתור במישור המשפטי הפנימי. אך ככלל, חלק משטח המדינה הוא לגיטימי – גם אם בעבר היו בו חיים אחרים. לעומת זאת, השטחים שמעבר לקו הירוק מעולם לא הוכרו על ידי המשפט הבינלאומי ומוסדות בינלאומיים כשייכים למדינת ישראל. מעבר לכך, שטחי הקו הירוק נחוצים לקיומה של ישראל כמדינה. השטחים שמעבר לקו הירוק אינם נחוצים לה. לעומת זאת, הם נחוצים לפלסטינים לשם קיומם, הפיזי והמדיני כאחד. וזהו הבדל קריטי. כי גם הרשות הפלסטינית מקבלת ששטחי הקו הירוק שייכים למדינת ישראל, ומוכנה לחיות עם זה. אך היא אינה מוכנה – ואינה יכולה לחיות עם הכיבוש והסיפוח הישראליים של השטחים שמעבר לקו הירוק. לכן אין כל דמיון בין היחס הראוי לשטחי הקו הירוק, והשטחים הכבושים מאז 1967. אפילו אם הם רוויים היסטוריה עברית עתיקה ומרגשת. לתמוך בסיפוח השטחים הכבושים אינו צודק ואינו חכם.

 הדיבור התקשורתי על "חרם" מיותר ומזיק. מותר "להחרים", ו"חרם צרכני" הוא חשוב ומועיל (למשל של מוצרים שנעשו תוך התעללות בבעלי חיים, או חסות מגוש קטיף כשזה היה על שטח כבוש). אבל עצומת התמיכה בשחקנים אינה עוסקת בחרם אלא בהבעת עמדה מוסרית פוליטית על ידי המנעות. מי שרוצה להביע את שלילת הכיבוש, ואינו רוצה לקבל עליו אחריות מוסרית לו – מכריז כי הוא מדיר רגליו ממנו. פשוטו כמשמעו. עמדה לגיטימית, שכדי להבטיח חברה דמוקרטית יש לתת לה קול ומקום, וללמוד לקבלה גם אם לא מסכימים אתה. בלי התלהמות ואיומים שמסכנים את המשך קיומנו. 

שתהיה לנו שנה טובה יותר.