מאז הפרעות מקפיאות הדם בתושבי חברון נאלמתי דום. זה לא קורה לי הרבה, אבל הפעם השתתקתי. לא ידעתי מה לומר. כי מה אפשר להגיד: שזה נורא? שהמוח לא קולט איך מדינה שמתיימרת להשתייך למדינות העולם מאפשרת לאזרחיה לפרוע בטירוף בתושבים של שטחים כבושים, שחובה עליה להגן עליהם? שהתמונות המבעיתות מזכירות, כמובן, ימים שחורים אחרים, בהם יהודים היו הקורבנות ופורעים אירופים השתוללו ביניהם ללא התערבות מדינות חשוכות אחרות? הכל כל כך ברור, טריוויאלי, נדוש, מובן מאליו – אז מה יש לומר? ומכיוון שלא מצאתי מה לומר בנושא נורא זה – לא יכלתי להתבטא גם בנושאים אחרים. כי איך אפשר לדבר על מה שמחוויר נוכח הזוועה הזו, ועליה עצמה לעבור בשתיקה?
מדי יום קראתי בשקיקה את המעט שנכתב על הזוועה, ויאושי הלך והעמיק. הממשלה לא יצאה בהכרזה ברורה; הכנסת לא התכנסה לכנס חירום כדי לקרוא לפעולה דחופה; הפריימריז המשיכו להתנהל מתוך התעמקות יסודית בסוגיית המיחשוב המאכזב. החיים מתנהלים כאילו כלום; עולם כמנהגו נוהג. ממש כמו בימים שבהם הפרחים פרחו, הציפורים צייצו והשוחט שחט…
והנה היום קראתי סוף כל סוף דברים שנכנסו אל לבי; ככל הנראה מכיוון שיצאו מן הלב. דבריה של השופטת הדסה בין עיתו, שהכריזה קבל עם ועדה: אני מתביישת. בנו, במדינה, באזרחיה, במנהיגיה, ובעצמי, על ששתקתי עד היום, ולא קמתי לזעוק בזמן. שום דבר מקורי אין בדברים; שום חידוש שעוד לא שמעתי, או שלא ידעתי, או שלא חשבתי. אבל הנימה נכונה; הקול עובר ונוגע ומהדהד. לא מתלהם, לא מתחסד, לא צדקני ולא מטיפני: כואב, מתאבל, זועק. בזכות השופטת בן עיתו נעורתי; יצאתי מן הקפאון. וראיתי שלפעמים חשוב לא מה שאומרים, אלא איך שאומרים.
אז עבור כל מי שעשויות ועשויים לחזור לחוש, כמוני, בזכות דבריה האותנטיים של השופטת (בדימוס), אני מביאה אותם כאן כלשונם:

הדסה בן עתו/ אני מתביישת במדינה שלי
תמיד ביקשתי לשלב בחיי הפרטיים עשייה במישור הציבורי; חשבתי שחובה מיוחדת חלה על מי שזכה לגדול כאן ולהיות חלק מהמפעל הציוני האדיר של הקמת המדינה היהודית. התרחקתי מהמסלול הפוליטי והמסלול התקשורתי. איני מזלזלת בחשיבותם ובמרכזיותם, החלטתי שאינם מתאימים לי. בחרתי להשתלב במערכת המשפט, שלמיטב אמונתי תרומתה חיונית לעיצוב פניה של מדינה דמוקרטית, ובעשייה למען העם היהודי, שעתידו ועתיד מדינת ישראל שזורים זה בזה.

באחרונה הוזמנתי לשאת את הנאום המרכזי באירוע רב משתתפים בברן לציון 70 שנה לליל הבדולח. בקהל היו גם אנשי כמורה, שגרירים ונציגי מדינות. אמרתי שם, שאנו מקיימים ימי זיכרון לא רק כדי להתייחד עם זכר מתינו, אלא כדי להזכיר לעולם, באמירה פומבית ומהדהדת, שלעולם לא נרפה מן הזיכרון, אף שנראה שהעולם מבקש לשכוח ולא הפיק את כל הלקחים. אנו זוכרים לא רק את המבצעים ואת משתפי הפעולה, אלא גם את כל מי שראו ושתקו, ובשתיקתם שיתפו פעולה ותרמו לזוועה, ולעולם לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם. גם היום, אמרתי, העולם נקרא להפיק לקחים ולא לשתוק על המתרחש נגד העם היהודי ונגד מדינת ישראל.

מאז ראיתי בטלוויזיה צעירים יהודים בחברון פורעים בשכניהם, גם במשפחות חסרות ישע, פוגעים ברכוש, הורסים ושורפים ומבזים אתרים קדושים לזולתם, דברי בברן מהדהדים באוזני. אמרתי לעצמי, שגם אני שותקת. והתביישתי.

וכך אני מפירה את שתיקתי. כי אני מאמינה, שגם היחיד מחויב להשמיע את קולו, קול אישי, לא קול פוליטי, כדי להתריע על הזוועה.

לא אגרר לוויכוח המיותר, אם היה או לא היה "פוגרום", שכן מה שנעשה בעבר באירופה אינו דומה לשום דבר ואין דומה לו בתולדות העמים. גם השימוש בכינויים ההם כלפי כוחות הביטחון בפי פורעי החוק הוא חטא שלא יכופר.

לא רק העולם מוכרח להפיק לקחים, גם אנחנו. כל אחד מאתנו. גם אני. ועלי לעשות זאת ביושר, בפומבי. לומר בציבור את אשר שתקתי זמן רב. אני מתביישת על שתיקתי. ראיתי את עקירת עצי הזית, את הפיכת הדוכנים בשוק, את הפגיעה ברכוש ולפעמים באנשים חפים מפשע ושתקתי. שמעתי את דברי ההסתה, זיהיתי את המסרים והתביישתי, אבל שתקתי.

במאה ה-20 הוכח, שניתן להפוך מלים לנשק אסטרטגי המאיים על שלום העולם, אמרתי בברן. נשק שאויבינו משתמשים בו גם היום נגדנו. הוכח, שהסתה תמיד קדמה למעשים, שבמקום שבו אפשר לומר הכל ניתן לעשות הכל. לפני המעשים באה שטיפת מוחות, אמירות הנוטעות בלב צעירים המחפשים את דרכם מסרים המתחפשים לאידיאולוגיה שבשמה הכל מותר. כך משתיקים את קול המצפון, והצעירים מבצעים בלא היסוס מעשים חסרי רחמים.

אנו דוגלים בשוויון, מתנגדים לאפליה, וכך מקנים את החירויות המובטחות במשטר דמוקרטי גם למי שמנצל אותן בציניות כדי לחתור תחת הדמוקרטיה. חופש הדיבור מנוצל, בשם הסובלנות, כדי להפיץ שנאה, להסית, להוליך מהלכים מסוכנים לא דמוקרטיים.

בברן דיברתי גם על הסכנה של "התקינות הפוליטית", המונעת אמירת אמת, שמא מישהו ייעלב או ייפגע, או שמא נחטא בהכללה. כשאמצעי התקשורת בחו"ל מדווחים על פיגוע שעשו מחבלים מוסלמים הם תמיד מוסיפים שזה לא כל המוסלמים, שהרוב הוא מתון. גם אם הם משתמשים בדת במסרים שלהם ומשלחים בשמה מתאבדים לפיגועים, זה לא בגלל האיסלאם, כי האיסלאם מטיף לשלום, וכך לא מגלים לעולם מה מלמדים במדרסות, מה מטיפים במסגדים, מה מראים בטלוויזיה.

כך מצליחים אויבינו לעוות את השיח הפוליטי ולהעביר לעולם תיאור שגוי של מהות הסכסוך. כך מרעילים את דעת הקהל נגדנו. שום הסברה שלנו אינה מצליחה למנוע את העיוותים.

איך קרה, שאימצנו כאן את כללי התקינות הפוליטית? זה לא כל הציבור שמתוכו באו הפורעים, מוסיפים תמיד. הרוב הוא מתון. פעם אמרנו "עשבים שוטים", עכשיו כבר אומרים "מיעוט קטן" שלא מצליחים להשתלט עליו, כאילו באמת מנסים.

ולא מעזים לומר בקול רם, מי חינך אותם, מי הסית אותם, מי אומר שהוא "מסתייג" אך "מבין", מי מחבק אותם, מי שותק, מי מגן עליהם כשאינם מוכנים לשתף פעולה עם השלטונות, מי משבח אותם כשהם מפירים צווים ומקימים קרוואנים על הגבעות, מי מגן על נערות המסרבות לגלות את שמן ובוחרות במאסר, מי הופך אותן לגיבורות כשחיילים נאלצים לגרור אותן על הקרקע כשהן צווחות, מי מגלגל עיניים ומזהיר ממלחמת אחים אם נעז להיפרע מפורעי החוק.

אנו מדינה יהודית ודמוקרטית, כך מדקלמים. ממתי דעת הרוב במדינה דמוקרטית היא בגדר המלצה לא מחייבת? האם הפסקנו להיות מדינת חוק? האם המרדה אינה עבירה פלילית?

האם מצווה היא להפר את פסקי הדין של השופטים? האם מצווה היא לעבור עבירות מפורשות גם על פי דין תורה? מי ביטל את הצו ש"דינא דמלכותא דינא"? האם זה פועל רק בממלכות של הגויים? ומה יהיה על ממלכת היהודים שחלמנו לבססה כמדינת חוק מודרנית, צודקת, כמגדלור המאיר לעם היהודי כולו ומזמין אליו את כל הפזורות? מה יהיה עליה?

************************************************
עד כאן דברי השופטת. ואוסיף את מה שצריך היה להיות מובן מאלין, שצריך היה להשמע בכל מקום: חייבים לפנות את מתנחליה היהודים של חברון עכשיו! צריך היה למנוע מהם להתנחל בחברון מלכתחילה; צריך היה לפנות אותם לפני שנים רבות; אבל עכשיו – צריך פשוט לפנות אותם. מיד. כי למדינה כובשת אסור לאפשר לתושביה להתנחל על אדמותיהם של בני האיזור הכבוש. כי מדינת חוק חייבת למנוע מפורעים אלימים, גזענים, פורקי עול וחסרי גבולות, לפגוע בנפשותיהם של אנשים המנסים לחיות את ח