בסינמטקים של ירושלים, תל-אביב וחיפה נפתחת בימים אלה רטרוספקטיבה בשם "תיבת פנדורה", המכילה 12 סרטים תיעודיים שהופקו בפולין בנושאים יהודיים לאחר מלחמת העולם השניה. את הרטרוספקטיבה פותח סרט בשם "תגידי לי למה" משנת 2006, בבימויה של מלגורזטה אימיילסקה. גיבורי הסרט, יוּרֶק וסטלה, היו זוג צעיר ומאוהב שהתחתן מיד לפני מלחמת העולם השניה. אחר כך חרב עולמם, ועם החורבן הזה הם מתמודדים עד עצם היום הזה – הוא ברמת גן, והיא בארצות הברית. יוּרֶק קמיניצקי הוא דודי. חשבתי לעבות מעט את הרקע התמציתי שמציעה חוברת הסינמטק ביחס לסרט.
 
יוּרֶק, יורם קמיניצקי, נולד וגדל בוורשה. שם גם הכיר, בשנת 1936, את סטלה, התאהב, והתחתן. הוא היה פרא אדם שהתנסה בכל אשר נקרה בדרכו והועף מבית הספר התיכון; היא היתה תלמידה למופת, בת יקירה להוריה המפנקים. כדרכן של אגדות על אנשים צעירים ומאוהבים – השוני הגדול רק הוסיף למשיכה ההדדית ולקסם שבמפגש. העולם היה פרוש לרגליהם והם היו מאושרים. ואז הגיעה שנת 1939. החיים שהיו – נעלמו לבלי שוב. הכל נזרק לקלחת המלחמה.
 
יוּרֶק נאלץ להמלט והצטרף למחתרת הפולנית. משם הצליח להבריח את סטלה ממקום למקום. כשנלכד לבסוף על ידי הגרמנים, נשלח לאושוויץ. למזלו – הוא נלכד כפולני, ולא הפולנים ולא הגרמנים לא היו מודעים למוצאו היהודי (זאת למרות שהיה נימול, וגם אפו מעיד עליו כאלף עדים). המכתבים מסטלה, פעם בחודש, היו קרן האור היחידה בגיהנום מחנה ההשמדה. הם שהחזיקו אותו בחיים, מיום נורא ליום נורא, מרגע נורא לרגע נורא. שנתיים. עד השחרור. הם – והתקווה לשוב ולהתאחד כשכל זה יגמר. והמכתבים הוסיפו להגיע עד הסוף, ב-1945. (אסירים פולנים, שלא כמו יהודים, היו זכאים לקבל מכתבים ולהשיב עליהם).
 
כשחזר יוּרֶק לוורשה חיכה לסטלה. חיפש את סטלה. הוא ידע שסטלה שרדה: גיסתו פגשה אותה כששבה לוורשה. אך היא בחרה לא להגיע לכתובתו של יוּרֶק, שהאח מסר לה. בחרה להעלם מחייו; לא לפגוש בו, לא לדבר, לא להסביר – ללכת הלאה. יוּרֶק יצא לחפשה ברחבי אירופה העקורה, השותתת דם. באוסטריה שמע שהיא פגשה חייל אמריקאי יהודי והתחתנה עמו. יורק מעיד שהיה זה אחד הימים השחורים בחייו. הוא המשיך לשוטט. לאחר זמן פגש בנורה, נורית, לבית שטרודלר ופרים; דודתי; בת דודתה של אמי. יחד עם אמה של נורה, פרניה, הם המשיכו בנדודים, כמו מליוני עקורים ופליטים נוספים. התגלגלו לאיטליה, נתקעו בעיר בארי. לבסוף הצליחו לעשות את דרכם ארצה, ולהגיע בזמן להשתתף בקרבות 1948. בינתיים התאהבו, נישאו, וחיו באושר רב ביחד 57 שנים, עד מותה של נורית לפני שנתיים. יחד חיו כל השנים ברמת גן, עבדו, גידלו בן, נכדים. היו פעילים פוליטית, מעורים ומעורבים בחיי הארץ.
 
יותר מששים שנה עברו מאז תום מלחמת העולם השניה; מאז שנעלמה סטלה מחייו של יורק. היא איבדה במהלך המלחמה את הוריה ואחיה התאום. יורק היה האדם הקרוב היחיד שנותר לה. עם תום המלחמה היא אכן נישאה לחייל אמריקאי, והיגרה עמו לארצות הברית במטרה להמשיך הלאה ולעולם לא להביט לאחור. לא לזכור. לא לגעת בכאב. בבוסטון חיה וגידלה משפחה. במהלך השנים, בשנות השבעים, חודש ביניהם הקשר (חברה לכתה של שניהם  יצרה את החיבור), והם שוחחו, נפגשו. אך עד היום לא נאותה סטלה להשיב על שאלתו של יורק: מה קרה? מדוע בחרה להעלם מחייו? לסיים את חייהם המשותפים? ללכת משם אל מעבר לים ולהתחיל חיים חדשים, בלעדיו? חייו בארץ, עם נורית אשתו, היו יפים ומלאים. אך כאב התעלומה מעולם לא הרפה ממנו.
 
בשנת 2006 פגש יורק ברכבת בפולין את הבמאית מלגורטה אימייסקה. מכאן לשם הוא סיפר לה את סיפור חייו. מכאן לשם – היא החליטה לעשות סרט. לתעד את סיפור אהבתו הראשונה, וסופה המסתורי. ליצור קשר עם סטלה ולשמוע את סיפורה. לשאול אותה, מקץ כל השנים הללו – למה? לנסות להתחקות אחר חיים ואהבה שמלחמת העולם השניה רמסה אותם ברגל גסה כל כך. לנסות לשחזר, להתקרב, להבין. הסרט עדין ונוגע ללב. עד בכי. ומותיר יותר סימני שאלה מתשובות. לגבי הטבע האנושי. ההשרדות: משמעותיה. האהבה. טעם החיים. סרט שווה צפיה. ובכי. 

בשבוע שעבר הוקרן הסרט בירושלים; השבוע יוקרן בחיפה ובתל אביב בימי ראשון ושני, ה-9 וה-10 בדצמבר.