זיכרון קולקטיבי, משפט ואין נשים: איך אפשר לזכור נשים במשפט בין עמלק ליפי הבלורית והתואר?

הזיכרון הקולקטיבי הוא אחד המבנים התרבותיים החשובים ביותר בכינון הישראליות ובעיצובה. דרך המלך לזכות בהכרה כחלק מן הקולקטיב הישראלי היא להיות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי שלו. במקביל, המשפט הוא כלי מרכזי ודומיננטי בישראל בתחום זכויות האדם בכלל וזכויות האישה בפרט. סוגיות מיגדריות רבות מאוד נבחנות ואף מוכרעות בחקיקה ובבתי המשפט. בהינתן שני הגורמים הללו אפשר היה לצפות שהמשפט ימלא תפקיד משמעותי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ובהבטחת מקומן של נשים בתוכו. ואולם עיון בספרות המקצועית העוסקת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי מעלה שהמשפט ממלא תפקיד מוגבל בלבד בכינון הזיכרון הקולקטיבי הישראלי. עוד מעלה עיון כזה שרק נשים וסוגיות מיגדריות מעטות  חודרות אל הזיכרון הקולקטיבי בכלל, ודרך המשפט בפרט. נתונים אלה הם הבסיס לשאלה שמאמר זה מנסה להציע כוון להתמודדות עמה: כיצד זה שהמשפט הישראלי, המקדם נשים במישורים רבים, אינו משמש כלי משמעותי לשילוב נשים וסוגיות מיגדריות בזיכרון הקולקטיבי הישראלי?

שאלה זו משלבת שלושה מחוזות נבדלים: זיכרון קולקטיבי ישראלי, משפט ונשים. ההתייחסות המשולבת לשלושת המחוזות הללו עלולה להישמע לחלק מן הקוראים מפתיעה ואף מטרידה: למה לבחון דווקא את המשפט ככלי לשילוב נשים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי? מיעוט העיסוק במיגדורו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי גורם לכך שגם בקרב חוקרי הזיכרון הישראלי הקולקטיבי עצמם השתרש עיוורון עמוק לשאלת המיגדר. בשל כך, עצם הקישור בין זיכרון ישראלי קולקטיבי ובין מיגדר ונשים עלול להישמע מלאכותי ומוזר. הוספת המשפט כסוכן זיכרון ל'תבשיל מוזר' זה הופכת אותו למוזר שבעתיים. כדי לא להתעלם מתהיות אלה, שעלולות להסיח את דעת הקוראים, אבהיר כי השילוב המורכב בין משפט, מיגדר וזיכרון קולקטיבי נובע מעבודתי המחקרית, שמרביתה עוסקת בשילוב בין משפט לנשים, אך יש שהיא נוגעת במשפט וזיכרון קולקטיבי, או אף בקישור שבין משפט, נשים וזיכרון. התהייה על תפקידו של המשפט בשילוב נשים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, העלולה להישמע משונה, כמעט מתבקשת מעיסוקי המחקריים הללו. ההזמנה לכתוב מאמר זה אפשרה לי להתמקד בשאלה שריחפה מעל פני הדברים והמתינה להמשגה מפורשת.

כדרכם של מאמרים אינטרדיסציפלינריים נקודתיים, מאמר זה אינו מתמקד באף אחד משלושת התחומים שאליהם הוא מתייחס, ואינו בוחן  אף אחד מהם על מכלול היבטיו. הוא אינו חוקר את עולם המשפט על ריבוא היבטיו; הוא אינו מציג  את התיאוריות הפמיניסטיות ולא את השלכותיהן על סוגיות מחיי נשים בישראל; הוא אינו בוחן את התפתחותו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, את הגישות המחקריות השונות אליו, או את הדמיון והשוני בינו לבין הזיכרון קולקטיבי של קבוצה לאומית או מדינית אחרת כלשהי. המאמר מתמקד בנקודת ההצטלבות של שלושת התחומים האמורים, ובמה שנחוץ למיטב הבנתי כדי לסייע בהתמודדות עם השאלה שהוצגה, השוכנת בנקודת הצטלבות זו.

ההתמודדות עם שאלת המחקר האמורה הובילה אותי לעיון מעמיק בספרות הענפה הקשורה בזיכרון קולקטיבי ישראלי, כמו גם לחשיבה מחודשת על מקומן של נשים במשפט הישראלי. היא הניבה תובנות חדשות וכיוונים למחשבה שיצריכו עיבוד עתידי ממושך.  מאמר קצר זה מכיל רק סיכום תמציתי של חלק מן הדברים הללו, שבוודאי אשוב להתחבט ולהעמיק בהם במקומות אחרים, ואני מקווה ומאמינה שכך יעשו גם חוקרות וחוקרים נוספים. כפי שמתחייב מעיסוקו  המשולש, המאמר מכיל שלושה חלקים: אחד מתמקד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, אחד מתמקד במשפט כסוכן של הזיכרון הזה, ואחד עוסק בנשים שהשתלבו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי באמצעות המשפט. הראשון הוא הארוך שבהם, הן מפני שהוא היחיד המתייחס לתחום שהספרות המקצועית לגביו ענפה, והן מפני שהוא מכיל הצעה של מבנה תיאורטי ששני החלקים הבאים מתייחסים אליה ומסתמכים עליה.

חלקו הראשון של המאמר מכיל תיאור והמשגה של התבנית אשר, לטענתי, מאפיינת חלק משמעותי מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי (זה היהודי הציוני). תיאור והמשגה אלה נגזרים מניתוח כולל יותר של החברה הישראלית כ'חברת הדרת-כבוד'  (honor) שהצעתי במקומות אחרים. בהקשר זה, אני מציעה  שתבנית דומיננטית של הזיכרון הציוני מבטאת השקפת עולם של חברת הדרת-כבוד. תבנית זו של 'זיכרון הדרת-כבוד' מבנה זיכרונות רבים כסיפורים של השפלה לאומית שאחריה מופיע הגמול המנקה את הדרת-הכבוד הקבוצתית ומשיב אותה לגדולתה. אירועים שאינם 'מתורגמים' לתבנית זו מתקשים להשתלב בזיכרון הקולקטיבי. חלקו השני של המאמר מתייחס אל היבטים של המשפט כזירה לעיצוב זיכרון קולקטיבי, תוך התמקדות במעט הפרשיות המשפטיות שעל פי המחקר בתחום נחרטו בזיכרון הציוני, ובראשן משפטי קסטנר (גרינוולד) ואייכמן. לבסוף, על רקע כל אלה ותוך הישענות עליהם, חלקו השלישי של המאמר מציג ומנתח את דמויותיהן ואת סיפוריהן של מעט הנשים שזכו להשתלב בזיכרון הישראלי הקולקטיבי באמצעות המשפט. חלק זה מראה מדוע, בהינתן תבנית הזיכרון הקולקטיבי הישראלי שהוצגה בחלק הראשון, זכו נשים אלה דווקא להיזכר, ומדוע רבות אחרות נדונות להישכח.

בשונה מן המקובל בכתיבה על זיכרון קולקטיבי, מאמר זה אינו חוקר לעומק מקרה מבחן מוגדר (כמו טקסי זיכרון בבתי ספר, אנדרטות או פסק דין מרכזי). ההפך הוא הנכון: המאמר מציע מבט פנורמי ממעוף הציפור על אזור ההצטלבות של משפט, זיכרון ישראלי קולקטיבי ומיגדר. הוא מנסה 'לתפוס מרובה' בלי לשקוע בפרטים המקשים על ראיית התמונה הכוללת. משום אופיו זה הוא בהכרח מותיר שאלות רבות בלתי מטופלות ומזמין מחקר עתידי מדיסציפלינות שונות ש'ימלא את הפערים' הרבים שהוא חושף.