שברירים — על דא והא (בלוג)

ינואר 4, 2006

 כשבאו ניצולי השואה התעלמנו מהם. לא רצינו אותם בתוכנו. לא ידענו איך לאכול אותם. לא רצינו לשמוע מה שהיה להם לספר. לא רצינו לדעת. גם כך חשנו אשמים מספיק על העדר המעש של הישוב במהלך מלחמת העולם השניה. אז כעסנו עליהם. השפלנו אותם. האשמנו אותם בחוסר אמפתיה מוחלט שהלכו כצאן לטבח וביזו את כולנו, כיהודים.

אוגוסט 11, 2005

יום רביעי בערב, ירושלים. חמישים אלף מפגינים עטויי כתום סבים את העיר העתיקה ומקיפים את חומותיה בדרכם אל הכותל המערבי וממנו. בשופרות שבידיהם הם תוקעים רעש אלוהים, שבעזרתו הם מנסים להטיל בכולנו אימה, ולעורר את השמיים להושיעם. חמישים אלף איש (או מאה אלף, לטענתם), שתאוותם לחולות סיני אינה מותירה מקום לאף שיקול אנושי, הומני, מוסרי או

אוגוסט 6, 2005

בדרך כלל אינני כותבת על ענייני טרור, פיגועים, "שמאל" ו"ימין" פוליטיים: אין לי יתרון יחסי, איו זה תחום מומחיותי, ואני מעדיפה להתמקד בנושאים בהם אני מקווה שיש לדברי ערך מוסף כלשהו. כאזרחית המדינה אני מחזיקה, כמובן, בעמדות ברורות ופועלת על פיהן – זוהי חובה אזרחית מן המעלה הראשונה – אך מעולם לא חשבתי שנכון לשתף

אוגוסט 5, 2005

כביש בזק (ירושלים). יום ששי, ארבע אחר הצהריים. חום כבד מן הרגיל לעונה. החום מילא, אבל הלחות, הלחות. לא ממש תל אביב, אבל אנחנו בסך הכל ירושלמים; סף הזיעה נמוך מן הרגיל לעונה. התנועה מקרטעת בקצב זוחל עקב תאונה משולשת בצומת בזק-שדרות הרצל. שתי ניידות חוסמות את המעט שנותר מן הכביש, והרמזור דוהר שוב ושוב

אפריל 18, 2005

זנה בריסקי בחרה לחיות מספר שנים ברובע "האורות האדומים" של העיר כלכותה, בהודו. את העוני, המצוקה, הצפיפות והתנאים הסניטריים – אפשר לדמיין אפילו מבלי לראות את הסרט. את הזוועה של איזור מגורים ענק שכולו בית זונות אחד ענק, שבנותיו יוצאות "אל הרחוב" בגיל 11, אפשר לנחש. אבל את האור בעיניהם של ילדים שנולדו לעולם זה,

פברואר 23, 2005

סרט סיני. מעט מילים. נופים הרריים עוצרי נשימה. אב ובן. הרבה שתיקה, ורגשות עצורים. האב נשא כל חייו מכתבים בשבילי הרים תלולים אל כפרים נידחים. כלבו הנאמן לצדו. משבלו עצמותיו, הושלך לפנסיה. עמד על כך שבנו יקח את מקומו. האם אינה מבינה מדוע התעקש להטיל על הבן תפקיד כה קשה ושוחק. בסיבוב דואר אחרון, שלושה

נובמבר 24, 2004

רפול היה הרמטכל שלי. אבל באופן אישי נתקלתי בו רק שנים רבות מאוחר יותר, כשהוא היה חבר כנסת, ואני – עובדת כנסת זוטרה (יועצת משפטית בראשית דרכה). רבות נאמר ויאמר, בודאי, על מי ששמעתי את קהלני מכנה אותו "החייל של המדינה". דברים רבים, יש לשער, לא ייאמרו, מפני כבוד המת. תרומתי קטנה, אך חשוב שתאמר:

נובמבר 11, 2004

יש ששחקנית או שחקן פשוט נולדו לשחק תפקיד מסוים. כאילו בכל תפקידיהם הקודמים רק למדו והתכוננו והתאמנו, עד שהגיעו ליעד הנכון. או שמא מה שקורה הוא שהם סוף סוף מוצאים את התפקיד המתיישב להפליא עם אישיותם, עם מומחיותם, עם מצבם בחיים, ומפיחים בו רוח חיים, ונעשים עמו לגוף אחד, ופורחים. בין כך ובין כך –

ספטמבר 7, 2004

רשות השידור עשתה מעשה, והעלתה לשידור במסגרת התוכנית "הסיפור האמיתי" את התכנית החשובה "נערי הסיפון – סיפורם של סרבני גיוס". התכנית התיעודית הציגה את ההליך המשפטי הצבאי שנערך לסרבני המצפון ואת טענותיהם של הצדדים. לאחר מכן נערך דיון באולפן; דיון שהציג באופן מפתיע רק צד אחד של המטבע: את השוללים מכל וכל את הסירוב ואת

יולי 8, 2004

מזה כעשרה ימים משתרכים תורים ארוכים לפתחי בתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית: סרטו הדוקומנטרי החדש של מייקל מור, "פרנהייט 9/11" מוציא את האמריקאים מבתיהם, משלוותם ומכליהם. במשך למעלה משעה וחצי חושף הסרט ביסודיות פרטנית מדוקדקת את הקשרים בין צמרת השלטון האמריקאי ובין הממון הסעודי. קטעי דברים נשלים מנבכי העבר ומקושרים יחדיו לכדי תמונה מבעיתה של