בשבוע האחרון מלבה התקשורת פניקה ציבורית סביב בריחתו של אנס סידרתי אלים, אכזרי ומסוכן לציבור הנשים. העיסוק האובססיבי בבריחה, בחיפוש ובמחדלים אינו שונה מעיסוקים תקשורתיים אובססיביים אחרים, שבהחלט יש מקום לתהות את מי הם משרתים ואת מי לא (בעיקר הם לא משרתים נושאים רבי חשיבות הנדחקים לשוליים ונבלעים בחזרות האינסופיות על עדויות שאינן עדויות וראיונות שאינם ראיונות עם כי מי שאינם ממש קשורים ולא ממש יש להם מה להגיד בנידון. אבל סוג התקשורת החזרתי, השטחי, הצהוב הזה אופנתי באמריקה – אז הסיכוי שנינצל ממנו לפני שיקוצו בו הם – קלוש).  עם זאת, אין ספק שמתחת ומעבר לפניקה המתוקשרת מתעוררות בקרב נשים רבות בכל הארץ חרדות ותחושות קשות שהן רלבנטיות והולמות מודעות לקיומו של עבריין מין חסר רחמים. נשים בכל הגילים חוששות לצאת לבדן, לישון לבדן, להסתובב ברחוב ואף בבית, ואימת הטרור המיני דוחקת אותן לעמדות הגנה בחסות אחרים (לרוב גברים), להסתגרות, להדרה מן השטח הציבורי, לזהירות מוגברת ולהססנות בכל צעד בכל הקשר. זוהי תגובה נורמאלית וסבירה לחלוטין לאיום של טרור מיני, כלומר לידיעה כי האונס אורב היכנשהו, ועלול לתקוף בכל רגע, בכל מקום.
 
מה שחשוב להדגיש הוא שזהו, בעצם, מצבן הקיומי של נשים תמיד, בכל מקום, בעולם הפטריארכלי. בני סלע הוא עבריין מין אחד, שהתקשורת בחרה ליחצ"ן את אלימותו המינית ולתת ביטוי לאימתנותה. ואולם, כפי שמסבירים לנו המומחים בכל תחנה תחת השמש, בני סלע אינו לבד. כמוהו ישנם מאות, או אלפים או יותר. ואנסים "סתם", שאינם פסיכופתים עם תעודות וקבלות יש הרבה הרבה יותר. בכל מקום. בכל זמן. ובמידה כזו או אחרת של מודעות – מרבית הנשים יודעות זאת, מפחדות, נזהרות ולכן גם מסתגרות ומחפשות חסות גברית, גם כאשר הדבר עולה להן במחירים (ולעיתים במחירים כבדים, כמו בקשרים זוגיים מזיקים, שלעיתים מכילים גם כפיה מינית). וכך פועל האונס כמנגנון חברתי להחזקת נשים במקומותיהן המסורתיים: חוששות, מדירות את עצמן, ומבקשות חסות גברית. כמו כל טרור, גם טרור מיני אינו פוגע בכל אחת ולא בכל מקום – אך די במודעות כי הוא עלול לפגוע בכל אחת בכל מקום כדי להחזיק את כלל הנשים במתח, דריכות והגבלה עצמית. די בכך כדי לצמצם את חופש הפעולה שלהן, להגביל את בטחונן בעצמן ובעולם ולקצץ את כנפיהן. כדי להרקיע עוף – צריך הרבה הרבה בטחון, וכשחוששים מתקיפה מינית- קשה לחוש בטחון כזה.
 
ובעצם, זוהי הרי כל התאוריה הפמיניסטית ביחס לטרור מיני על רגל אחת: האיום של טרור מיני מגביל נשים למקומן הנחות, הכנוע ולכן הנשלט בעולם הגברי. וכך בני סלע הוא מקרה מובהק של דוגמא אחת שיש בכוחה להמחיש תיאוריה שלמה. מה שאימת בני סלע עושה בגלוי לנשות ישראל – עושה להן, ביום-יום, גם הידיעה הרגילה על סכנת האונס והטרור המיני. ידיעה כי מרבית האנסים אינם פסיכופתים מדופלמים, אלא מכרים "נורמאליים" לכל דבר, שעלולים להגיח במקומות השיגרתיים ביותר של חיינו, במהלך ארוע חברתי וגם בתוך המשפחה. החרדה הממוקדת שמקבלת עכשיו זמן אוויר ותשומת לב ציבורית (מופרזת) – היא בעצם מקרה מועצם של החרדה הקיומית שנשים חיות אתה יום יום, עד שבדרך כלל הן אינן שמות אליה לב ומקבלות אותה כמובן מאליו.
 
ואם לשוב לנושא המיגדרי שמסעיר את המדינה בחודשים האחרונים – הרי שכל האמור כאן נכון בשינויים המחוייבים גם לגבי הטרדה מינית. כשם שאימת טרור האונס מדיר נשים מן הרחוב ומנמיך את קומתן בשטח הציבורי, כך אימת טרור ההטרדה המינית אף היא עושה להן אותם דברים ממש, גם אם בגירסה מרוככת, כמובן. לעיתים היא עושה זאת במקום העבודה, לעיתים ברחוב, במקומות בילוי ובעצם – בכל מקום. נכון שאונס הוא אונס והטרדה מינית היא הטרדה מינית, אבל טרור הוא טרור וחרדה היא חרדה והגבלה היא הגבלה. וכך עושה לנו העיסוק האובססיבי בבני סלע שיעור ציבורי בתיאוריה פמיניסטית על טרור האלימות המיגדרית. במיוחד לכבוד תקופת ציון האלימות נגד נשים (סוף נובמבר – תחילת דצמבר). אבל צריך להתאמץ וללמוד שיעור זה, כי החזרה האינסופית של התקשורת על פרטי חוסר הממצאים ממלאה את ראשינו בהבל ומטשטשת את החושים.