קשה להסיר את העיניים מן המחזה המהפנט המתרחש בימים אלה בבית הלבן בוושינגטון: האיש המתהדר בדימוי של ווינר אולטימטיבי — מתבכיין שאכלו לו ושתו לו את הניצחון שמגיע רק לו ומתחזה לקרבן. התופעה הביזארית מגלמת את עלייתה המטאורית של תרבות הכבוד הקרבני, ועמו זה  המתקרבן, שטרמפ שִכלל לכדי שלמות וטיפח בקרב עשרות מיליוני אמריקאים. התפתחות תרבותית זו גדולה מן הנשיא היוצא, וראויה לתשומת לב.

פילוסופים וסוציולוגים הבחינו כבר לפני למעלה מיובל בין שני סוגים של כבוד, המנביעים השקפות עולם ומסגרות חברתיות ותרבותיות שונות. סוג הכבוד האחד, הדרת-כבוד (honor), מעניק ערך ומעמד לאדם (שהוא לרוב גבר) על פי הצלחתו לעמוד ב"קוד הכבוד" החברתי לעומת עמיתיו. סוג הכבוד האחר, הכבוד הסגולי (human dignity), קובע ערך אחיד, טבוע ומוחלט לכל בני האדם מעצם היותם חברים במשפחה האנושית.

ואולם גם בקרב תרבויות המסתמכות על הדרת-כבוד ישנם טיפוסים שונים, על פי רוח הקודים שבבסיסם. כך, למשל, במשך מאות שנים, קוד הכבוד של מרבית החברות האירופיות דרש שגבר יפגין את שוויו ואת עליונותו באמצעות הפגנה ראוותנית של יתרונותיו (כוחו, אונו, עושרו), ועמידה קפדנית וסוערת על הפריווילגיות שמעמדו מעניק לו. גבר שזולזל או בויש נדרש להפגין את הדרת-כבודו ולהצדיק את מעמדו בתגובה מיליטנטית, אגרסיבית ובלתי מתפשרת כמו דו-קרב והריגה.

לעומת זאת, באנגליה של המאה ה-19 התפתח קוד כבוד אחר, ג'נטלמני, שדרש מגבר בן המעמד הגבוה להביע איכות ועליונות דווקא באמצעות המנעות מראוותנות, והפגנת שליטה עצמית, איפוק וקור רוח סטואי בכל הנסיבות. קוד הכבוד הזה, שהעלה על נס את היכולת להתנשא מעל לכל קינטור והתגרות ולא לחשוף שום רגש, חצה את האוקיינוס האטלנטי והכה שורשים בצפון אמריקה (חישבו על גיבור המערבון). 

אין ספק שקוד הכבוד שמנחה את טרמפ איננו זה הג'נטלמני. אילו נהג טרמפ על פי קוד הכבוד הג'נטלמני, הוא היה מקבל את תוצאות הבחירות, שומר על איפוק וריסון עצמי, ומתקשר לברך את יריבו המנצח — כפי שעשו כל המפסידים שקדמו לו. ואולם הקוד של טרמפ גם איננו זה המסורתי. על פי קוד זה, אם אתה גבר גבר — אתה מנצח, ואם הובסת בסיבוב הראשון — קרא את גייסותיך לדגל, וצא לקרב חייך, למלחמת עולם בלתי מתפשרת בכל הכלים העומדים לרשותך, עד הסוף המר.

טרמפ אמנם נוהג לתופף על חזהו ולהשמיע את שאגות הזכר ההישגי והמצליח; אך בניגוד לקוד המסורתי, הוא אינו קורא למיליציות החמושות, או מנסה להפעיל את הצבא שבראשו הוא עומד, אלא מסתפק בציוצים יללניים. למרבה ההפתעה, התנהגות זו עובדת: תומכיו הרבים אינם מפנים לו עורף. משמעות הדבר היא שלצד הדרת-הכבוד המסורתית וזו הג'נטלמנית התפתחה ממש לנגד עינינו הדרת-כבוד קרבנית, שיש להכיר וללמוד להתמודד עמה.

בעולם הדרת-הכבוד המסורתי, קרבנות נחשבו עוטי בושה וכלימה, כלומר נטולי הדרת-כבוד, ובשפתו של טרמפ: לוזרים. מאז מלחמת העולם השנייה, ביחד עם שיח הכבוד הסגולי וזכויות האדם, עלו מאוד הרגישות והאהדה הציבורית למי שמוּכָּרים כקרבנות של מבנים חברתיים פוגעניים, כמו גזענות, דיכוי מעמדי, קולוניאליזם ופטריארכיה. מעמד הקרבנות התחזק, וסטיגמת הבושה שהכתימה אותם נחלשה (חישבו על קרבנות אונס, על שחורים בארצות הברית, על תושבי פריפריה בכל העולם, ועל קבוצות שהשתחררו מעולו של שלטון קולוניאלי).

כשלעצמה, זו כמובן התפתחות חיובית וחשובה, הומאנית וצודקת. ואולם בגרסתה הקיצונית, ובשילוב עם "תקינות פוליטית" גורפת ולא ביקורתית, גישה זו מקדשת כל מי שמשכיל לטעון שכוחות מבניים, ממסדיים, רודפים אותו, ולהצהיר על עצמו כקרבן; זאת בין שיש לדברים אחיזה במציאות, ובין שהתקרבנותו מתחזה ומזויפת. קידוש הקרבנוּת מיתרגם לקוד כבוד המדרבן את כולנו להציג לראווה את קרבנותינו, לנופף בה, ולשכנע שהיא גדולה משל כל המתחרים. ואם אין לנו קרבנוּת אותנטית להתנאות בה, קוד כזה מעודד להתמסכן ולהתקרבן, כמו טרמפ.

טרמפ, בחושים מחודדים להלכי הרוח הציבוריים, היטיב לתפור לעצמו חליפה מאריג שחוטי השתי שלו שייכים לקוד הכבוד המסורתי, וחוטי הערב — לקוד הכבוד של הקרבנות. כך הוא מתיימר להיות גם הגבר הלבן העשיר, המצליחן, הזכרי והשולט, ובה בעת גם קרבן של הממסד הפוליטי, האליטיסטי, ההגמוני, המפעיל את התקשורת ואת ה"דיפ סטייט". בדמות הווינר המסורתי הוא מושא לקנאת ההמונים; בדמות קרבנו של הממסד — הוא מייצגם, ומי שנצלב בשמם ועבורם. טשטוש הגבולות בין אמת ובדיון, ופוליטיקת הזהויות, הרוויה בפילוג ובשנאה, משחקים לידיו של טרמפ: הם מקשים על רבים לזהות שקרבנותו אינה אלא התקרבנות מניפולטיבית.

כדי לפרק את המצב  התרבותי הרעיל הזה, שאחיזתו הולכת ומתהדקת הן בארצות הברית והן במחוזותינו, יש לפעול במקביל בשני כיוונים: מחד גיסא יש למוסס את הדרת-הכבוד המצ'ואיסטית המסורתית, שחידשה ימיה כקדם, ומאידך גיסא יש לשכך את עוצמותיהן של תחושות הקרבנוּת, ולמנוע התקבעות של קוד כבוד קרבני.

המאבק נגד מבנים ממסדיים מקרבנים חשוב מאין כדוגמתו. קרבנות של מבנים חברתיים ממוסדים כמו גזענות ופטריארכיה אכן סובלים דיכוי, הפליה, הדרה וכאב בלתי נסבלים ובלתי מוצדקים. נעשה להם עוול שיטתי, והם זכאים לשחרור, לאמפתיה, להעצמה; לחיים אנושיים מלאים ללא דיכוי וקירבון. אבל ליבוי תחושת הקרבנות שלהם, הפיכתה לזהות, האדרתה ודבקות בה, אינם תורמים דבר. וכשהאחזות בקרבנוּת הופכת לקוד כבוד, ואף מתמזגת עם הקוד המצ'ואיסטי המסורתי, היא משרתת דווקא קוזקים נגזלים כמו טרמפ, על חשבון הקרבנות האמיתיים. והטרמפים של העולם, באנוכיותם חסרת הגבולות, משחיתים והורסים כל חלקה טובה.

הדרך למגר קירבון, דיכוי ואפליה היא לחזק את המחויבות האישית והציבורית לכבוד הסגולי ולזכויות האדם האוניברסליות הנגזרות ממנו. זאת באמצעות חינוך ודוגמא אישית. בהתאמה, קוד הכבוד שלנו צריך לתבוע הגנה מלאה ולא מתפשרת על האנושיות — כמו גם על חיים ורווחה של כלל היצורים, ועל כדור הארץ. אין לנו אופציה אחרת, ואי אפשר לסגת מן המערכה. כל אחת ואחד צריכים למצוא את הדרך לתרום למאבק.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 26.11.2020