פסטיבל 75 לשחרור אושוויץ, בניצוחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השתלט על ישראל במלוא עוזו: עשרות שועי עולם נחתו ברכבת אווירית בנמל התעופה בן־גוריון; בירושלים הוכרז מצור־שלג; העיתונאים המסקרים את האירוע הוזמנו לאפטר־פרטי של עיריית ירושלים במערת צדקיהו; האויר נמלא בשפע מליצות על שארית הפליטה, תקומה, הצלחה, חזון העצמות.

ולנו לא נותר אלא להגיב: להתפלץ לנוכח הפירוט הקולינרי המדוקדק של נפלאות המזון שיוגש לאורחים רמי הדרג; לזעום על החוצפה שבמתן במה לוולדימיר פוטין, המכחיש את חבירתה של ברית המועצות לגרמניה הנאצית בראשית המלחמה; להגעל מכך שראש הממשלה מנכס את זכר השואה לצרכים פוליטיים עלובים ומטביע הכל במתק לשונו.

והתוצאה: שוב השתלטו לנו על השיח; שוב חטפו לנו את זכר השואה ואת סדר היום הערכי, והשאירו לנו רק לכעוס ולהתמרמר.

אז הנה כמה מלים על הדבר עצמו, כאילו לא נסגרו עלי הצירים המרכזיים של עירי ולא הוצפתי במתכוני ארוחות פאר ושטף מליצות נבובות, צבועות ואינטרסנטיות.

לפני שבעים וחמש שנה עמדו רגלינו, החברה האנושית, במקום הנמוך ביותר, שעד אותו רגע אי אפשר היה לשערו: המקום של ביטול מוחלט של ערך האדם, והפיכה של מיליוני אנשים חיים לגופים שהוכרזו חסרי ערך והושמדו בשיטתיות יעילה. לפני שבעים וחמש שנה נחשפה הזוועה הזו במלוא כיעורה, ונאלצנו להביט בה, להכיר בקיומה ולהתמודד: עם חולשותינו, עם הרוע, עם האימה מפני פוטנציאל הנזק שטמון בנו. לרגע מצמרר הבנו, בבהירות שאין עזה ממנה, שמן השפל הזה חייבים לעלות ולבנות חברה אנושית טובה יותר, בטוחה יותר, שפויה יותר, שלא תשפיל רדת לתהומות גיהנומיים שכאלה. הבטחנו לעצמנו שלעולם שוב לא נאפשר לפשיזם, להתלהמות, לגזענות, לשנאה הקבוצתית חסרת הגבולות לשאת ראש ולצמוח לממדים מפלצתיים. נשבענו אמונים לכבודו הסגולי של האדם, וחייבנו את עצמנו, באמנות בינלאומיות, שנגן עליו תמיד, בכל מקום, בכל מאודנו. לזכרם, ולמען עצמנו ודורות העתיד.

מקץ שבעים וחמש שנה אין מנוס מן ההכרה שהזעזוע ההוא, האימה שהטיל בנו, והנחישות שחשנו למנוע הידרדרות מחודשת — דהו. לא עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות כדי לשמר את חיותו של הזעזוע. למדנו את פרטי הזוועות; שיננו את המספרים וצפינו בתמונות המתעדות את ההשמדה, ההשפלה וההחרבה של אנשים וקהילות ותרבויות. שמענו סיפורים אישיים והזדהינו עם קורבנות. זה, כמובן, הרבה יותר טוב מלא לעשות דבר. אבל הרשינו לעצמנו לאבד את עוצמת הלהט שחשנו אז, נוכח השרידים המבעיתים של התפוצצות הרשע האנושי.

נכון, זה טבעי: הזמן עושה את שלו, ומתרחקים, הולכים הלאה משם אל מחוזות החיים. אבל עצמת הלהט ההיא עדיין קריטית גם היום כדי למנוע את ההידרדרות וסיבוב הזוועות הבא. בהעדרה, הגענו מעולם שבו, לפני שבעים שנה, המילה "פשיזם" העבירה צמרמורת, לעולם שמצביע בהמוניו למפלגות ימין, ימין קיצוני, ימין רדיקלי וימין פשיסטי, בגרסאות שונות. בהעדר עוצמת הלהט, שואות מעשי ידי אדם, או כאלה ששינויי האקלים כופים על אזורים מוכי בצורת, אש או שטפונות, מטרידות אותנו רק כשהן מגיעות לפתח ביתנו, למשל בדמות פליטים שמאיימים על הסדר הנוח שלנו. שואת בעלי החיים, שאנו מענים ומשמידים בהמוניהם, מטרידה מעטים, כי חזרנו להפריד בקלות בין סבל "שלנו" לסבל של "אחרים" שקבענו שהם חסרי ערך.

אל כל אלה צריך להישיר מבט, ולא לברוח מן המסקנות: הרפינו את אחיזתנו המוסרית. אם ברצוננו לכבד את זכר אושוויץ, אם חפצי חיים אנחנו, יש לשוב ולהתחייב למאבק אוניברסלי נטול פשרות ברוע, בסבל ובאדישות; כל אחת ואחד מאתנו, ללא ציניות והומור. זו המשמעות האמיתית היחידה של כיבוד זכר אושוויץ.

תוך כדי התרחשותן של הזוועות באירופה, הוגה הדעות היהודי הגרמני אריך פרום, שניצל בעור שיניו מן ההשמדה, ניתח איך הגענו לשפל שאליו הגענו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. בספרו המופתי "מנוס מחופש" הוא מצביע על שני תהליכים שלדעתו מסמנים את הבריחה האנושית מן החירות האישית, ועמה מן האחריות המוסרית, ומאפשרים תופעות מזוויעות כמו פשיזם, גזענות ממוסדת, מחנות השמדה ועמידה מנגד. התהליך האחד הוא ביטול העצמי, והאחריות המוסרית, מתוך הזדהות מוחלטת וחסרת גבולות עם קולקטיב לאומי; זה התהליך שהעלה את הטוטליטריות בחלק ממדינות אירופה. התהליך השני הוא ביטול העצמי דרך קונפורמיות מלאה והתמכרות לתרבות צריכה חומרנית שמבטלת כל שיקול מוסרי; זה התהליך שפרום זיהה בקרב ציבורים רחבים במדינות מערב שלא אימצו את הטוטליטריות.

מקץ שבעים וחמש שנה, דומני ששני התהליכים מתרחשים בו זמנית במרבית החברות בעולם. בסין, כמו בארצות הברית, ברוסיה ובשאר המדינות, רבים מוכנים לעמוד ללא ביקורת או פקפוק מאחורי "מנהיג חזק" שיבטיח לקבוצה שלהם עוצמה ועליונות בכל מחיר. במקביל, כולם עסוקים במרוץ אינסופי של צריכה, גם כשברור שזו מכלה את כדור הארץ שנושא אותנו. לכבד את אושוויץ זה להסתכל על תהליכי הבריחה הללו, להסיק מסקנות ולקבל אחריות. להפסיק לברוח מן החירות האישית, האנושית, שהיא הבסיס למוסריותינו; להתפכח מקסמי הלאומנות והמירוץ הצרכני גם יחד. לתפוס את עצמנו כפועלים מוסריים שזכותם וחובתם לבחון את המתרחש סביבם בעולם, להציג שאלות, לבקר, לדרוש, למחות ולעמוד על מה שנכון בעיננו. לא לברוח ולהיבלע, לא בתוך קולקטיבים ולא בצרכנות: להיות אנושיים. וכן, לפעמים גם לשלם מחיר אישי.

כל דבר אחר הוא השתתפות חסרת דעת ובלתי מוסרית בפסטיבל שואה עם זיקוקי דינור.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ב-25.1.2020