העיסוק הישראלי בכבוד מצריך עשיית סדר יסודית. ראשית, יש להבחין בין סוגי הכבוד השונים שהתכנסו להם יחדיו אל תוך המילה העברית "כבוד". "כבוד האדם", שאליו מתייחס חוק היסוד, ושהוא ערך הליבה המוצהר של החברה הישראלית מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, מתייחס בראש ובראשונה אל הערך שבאנגלית מכונה "dignity", ובעברית אני מציעה לכנותו "כבוד סגולי". כבוד זה מתייחס לתמצית אנושיותו של כל אדם באשר הוא אדם, והוא הבסיס לזכויות אדם יסודיות, מוחלטות ואוניברסליות. "כבוד המשפחה", לעומת זאת, מתייחס לסוג כבוד שהוא מעין "נכס" חברתי יוקרתי, המקנה סטטוס וכוח בחברות המושתתות על השקפת עולם שכבוד מסוג זה הוא הערך המרכזי שלה. כבוד זה מכונה באנגלית "honor", ובעברית אני מציעה לכנותו "הדרת כבוד". בספרי "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" אני מציגה סוגי כבוד אלה, מבהירה אותם ומנתחת את משמעויותיהם. להלן אגע בקצרה רק בשתי נקודות רלבנטיות לדיון זה.

כבוד סגולי והדרת כבוד הם שני מושגים ערכיים שונים מאוד זה מזה, ופעמים רבות הגיונם אינו עולה בקנה אחד, וכל אחד מהם מוביל להתנהגויות שונות בתכלית. בעוד שהכבוד הסגולי הוא אחד תמיד ובכל מקום, קבוצות ותתי קבוצות אוחזות בסוגים שונים של הדרת כבוד ושל נורמות הדרת כבוד. בקרב קבוצות מסויימות כללי הדרת הכבוד מחייבים רצח על כבוד המשפחה כאשר כתם של בושה משפיל את כבוד המשפחה, ואילו בקבוצות אחרות כללי הדרת הכבוד מחייבים דווקא איפוק מירבי בכל מחיר, או קבלת אחריות אישית והסקת מסקנות מתחייבות גם כאשר הן כואבות. החברה הישראלית מכילה גילויים רבים של סוגים שונים של דפוסי חשיבה והתנהגות של הדרת כבוד. ברמת המוצהר הרשמי, לעומת זאת, היא שואפת להתנהלות קולקטיבית המושתתת על הכרה עמוקה וגורפת בכבוד סגולי. המאבק בין שני קטבים אלה, כמו גם בין הסוגים שונים של הדרת כבוד, מתרחש בכל יום ובכל מקום וראוי לתשומת לב. זוהי אחת הזירות בהן מנהלת החברה הישראלית את המאבק על צביונה העתידי. את העיסוק העכשווי בכבודם של חיילים ושוטרים במהלך ההתנתקות ובכבוד הקהילה העסקית, יש להבין על רקע מאבק זה.

הדאגה הרחבה לכבודם של חיילים ושוטרים מכילה דאגה כנה לכבודם הסגולי. ואולם היא מכילה גם מידה לא מבוטלת של עמידה על כבודם כלובשי מדים, כלומר: חשש לכבודה של המדינה. חשש זה חריף במיוחד מפני שכל מהלך ההתנתקות נתפס על ידי רבים – כמו גם על ידי הקולקטיב הישראלי כולו, כמחילה של המדינה היהודית על הדרת כבודה בעמים. ויתור על שטח, נסיגה, עקירה – כל אלה נחווים על ידינו, בדרגות שונות של עוצמה, כאבדן של הדרת כבוד, כלומר – כבושה קולקטיבית. על רקע זה, היריקות על שוטרים וחיילים המייצגים את המדינה ואת עצמתה, נחווים כהכתמה נוספת של הדרת הכבוד הישראלית. זוהי חוויה טראומטית לרבים. העיסוק הבו-זמני בהדרת כבודה של הקהילה העסקית בישראל, שבליבו הדרישה לפיתוח וטיפוח של קוד-הדרת-כבוד שיכוון את ההתנהגות הכלכלית בחברה הישראלית איננו בלתי קשור. עד היום, הדרת הכבוד הלאומית, המיליטרית, הכוחנית, מהווה את המכנה המשותף הרחב של ישראלים יהודים. תחושת הדרת הכבוד הזו מספקת לרבים בסיס איתן להזדהות, לסולידריות, להגדרה עצמית ולהערכה של פרטים וקבוצות בישראל. ואולם כאשר בסיס ערכי זה מתערער, מורגש הצורך בכללי הדרת כבוד בתחומים נוספים, כמו למשל העולם העסקי. העדר זה, לא נחווה כקריטי, כיוון שניתן היה תמיד להתכנס אל הדרת הכבוד הלאומית. ואולם עתה נחשף העדר זה במלא חשיבותו, ונשמעת דרישה למלאו בתוכן ראוי.

למרות התהפוכה והטלטלה המלווים תהליכים אלה של מודעות עצמית קבוצתית, יש לברך עליהם. הסדקות תחושת הדרת הכבוד הלאומית עשויה להצמיח דרישה לכללי הדרת כבוד שפויים וראויים בהיבטים של החברה האזרחית. חשוב מכך, הסדקות זו עשויה לפנות אנרגיה ציבורית לעיסוק ממשי ונחוץ עד מאוד בפיתוחה של תרבות כבוד סגולי בחברה הישראלית. למי שכבודו הסגולי של האדם קרוב ללבו – זהו הזמן לנצל את התרופפות הדפוסים המוכרים והותיקים ולדחוף את החברה הישראלית לזוז מעט מן הקוטב של הדרת כבוד לאומית ולהתקרב אל הקוטב של כבודו הסגולי של האדם.