מי שנאבקים למען צדק חברתי ומבקשים את עזרת המדינה והשתתפותה, עלולים למצוא את עצמם במילכוד קשה מנשוא. מצד אחד, תמיכת המדינה עשויה להעמיד לרשותם כלים ועצמה שבלעדיה הם יכולים רק לחלום עליהם. מצד שני, האתנן שהמדינה עלולה לדרוש בתמורה להשתתפותה עלול להיות כה נורא שהוא מסרס ומעקר את המאבק החברתי, ובעצם מנכס אותו לחיזוק ההגמוניה והססטוס קוו. זה המצב הבלתי נסבל בו העמידה שרת המשפטים, איילת שקד, את הארגונים והפרטים הנלחמים בהזנייה ודורשים הפללת הזנאים ("צרכני" נשים מוזנות).

שווה להזכיר בהקשר זה, כדוגמא ממחישה, מאבק פמיניסטי ישראלי הרואי מראשית שנות המדינה. רחל כהן כגן (1888-1982) היתה מנהיגה ציונית ולוחמת פמיניסטית בלתי מתפשרת. אם היא זכורה, הרי זה משום שהיתה אחת משתי הנשים היחידות שהוזמנו לחתום על הכרזת המדינה. אבל כהן כגן היתה חברת הכנסת היחידה שנבחרה לכנסת ישראל, כבר זו הראשונה, כנציגת מפלגת נשים. בכהונתה זו היא הציגה הצעת חוק שיעניק לנשים שיווי זכויות מלא. מפלגות יהודיות חרדיות ודתיות טרפדו את הצעתה. במקומה, מפלגת השלטון, בראשות בן גוריון, הביאה להצבעה חוק שיווי זכויות מעוקר ומסורס: כזה המבטיח לנשים בישראל שוויון זכויות בכל הקשר — למעט תחום הנישואין והגירושין.

זהו, כמובן, לעג לרש, כי בפועל, מרבית הנשים זקוקות לשוויון בראש ובראשונה בתחום זה. שוויון בזכויות אזרחיות — כמו השתתפות בבחירות, בעלות בקניין, אפוטרופסות על ילדים, ירושה — חשובות מאוד, אבל במציאות החברתית הקיימת, החשובה מכל היא זכותה של אישה להתחתן ולהתגרש על פי חוק  המבטיח לה מעמד שווה לזה של האיש שמולה. בהעדר שוויון כזה, בן הזוג יכול לסחוט מאישה לוותר על שאר זכויותיה במסגרת הליכי גירושין המעניקים לו את כל הכוח ומציבים אותה בעמדת נחיתות. למי שלא זוכרות, זה בדיוק המצב השורר בישראל עד עצם היום הזה. הוא פוגע באופן עמוק ואנוש בכבודה הסגולי של האישה כאישה, וכדי לבצרו ולהנציחו, החריגה אותו הכנסת מתחולת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

רחל כהן כגן התנגדה לניכוס הציני של הצעת החוק שלה. היא נלחמה בעיקור ובסירוס ככל יכולתה, הצביעה נגדה, וכשהצעת החוק הבעייתית התקבלה והפכה לחוק, היא התפטרה מהכנסת. היא למדה על בשרה שכליו של בעל הבית אינם יכולים לפרק את הבית (בלשון הההתלבטות הפמיניסטית הידועה), וסרבה להשלים עם השתלטות הפטריארכיה על מאבקה הפמיניסטי. החוק שנחקק למורת רוחה אמנם מבטיח, מאז ועד היום, זכויות נשים לשוויון אזרחי בתחומים חשובים, אך גם מאשרר ומטבען (הופך לטבעית) את האפליה היסודית בדיני נישואין וגירושין. החוק הצליח בתפקידו לטהר את שרץ האפליה, ומטייח באופן מוצלח את מעמדן הנחות, המופלה, המדוכא של נשים בדיני הנישואין והגירושין. אפליה זו נתפסת בישראל כטבעי, נורמאלי ומובן מאליו, ואינה פוגמת באמונתם של מרבית הישראלים שנשים נהנות משיווי זכויות. רחל כהן כגן ומאבקה נשכחו מלב, וחוק שיווי זכויות האישה מוצג כמופת לקידמה והעצמת נשים. רק פרסום אקדמי של פנינה להב הציף את הנושא לתודעתן של מספר קוראות.

ומן המשל — אל הנמשל. קבוצה גדולה של ארגונים פמיניסטיים נאבקת מזה שנים רבות לשחרור האישה מעבדות ההזניה. הזניה היא שימוש בנשים כחפץ מיני, תוך שלילת ערך הסובייקט שלהן, יצירת ניכור שלהן מעצמיותן ואנושיותן, ודחיקתן למצב קיומי של סבל מהתעללויות של זנאים, שיעבוד לסרסורים, ובריחה לדיסוציאציה ולהתמכרויות קשות וקטלניות. נשים מוזנות חוות אונס חוזר ונשנה לפעמים עשרות פעמים ביום, ובנוסף לכך השפלות, אלימות ופגיעות מכל סוג גם מעבר לעצם החדירה המחפצנת לגופן.  תיעוד מצמרר וקורע לב אפשר למצוא, למשל, בספרה של ענת גור, מופקרות: נשים בזנות. חייהן של נשים מוזנות קצרים וקשים. ובנוסף לסבלן האישי, השימוש בהן משמר ומחזק את ההבניה החברתית הפטריארכלית, עתיקת היומין, שאישה באשר היא אישה היא חפץ מיני שניתן לרכישה ולשימוש בידי גברים. השאלה היא רק המחיר…

המאבק לשחרור האישה  — וגם ילדים וגברים צעירים — מעבדות ההזניה מתרחש בעולם מספר עשורים. הפללת הזנאים היא הכלי היעיל הראשון והיחיד שנמצא עד כה. ארגונים ישראלים, ביחד עם חברות כנסת רבות ונשים וגברים ישרים והגונים, מנסים מזה שנים להביאו ארצה. כנגד כל הסיכויים, הם הצליחו לשנות את האוירה הציבורית ולהביא לכך שיש כיום בישראל רוב אזרחי המכיר בזוועת ההזניה ומעוניין להפליל זנאים. זהו הישג היסטורי מעורר הערכה.

מתוך מצב עניינים זה, שרת המשפטים הקימה ועדה שתבחן את הנושא ותגיש את המלצותיה. הועדה בחנה, למדה, והמליצה על הפללת זנאים. חד וחלק. פשוט ונכון. מתחייב, במדינה שהתחייבה לערך כבוד האדם וחירותו. השרה שתקה, גררה רגליים ולא עשתה דבר. לבסוף, באיחור של שנה וחצי, החליטה להמליץ על הפיכה הזנאות לעבירת-קנס, כמו עבירת תנועה.  זוהי הצעת החוק הצינית, המסורסת והמעוקרת שהיא מבקשת להביא לכנסת. הצעת חוק הקובעת שלנשים אין כבוד סגולי. שחיפצון, אונס והתעללות בנשים כמוהם כנסיעה באור אדום; ש"מחירם" 1,500 ש"ח.

ברשעות אכזרית ההצעה קובעת לשלילת אנושיותן של נשים תג מחיר זול מעבירות תנועה רבות. זול לאין שיעור מן הפיצוי שהחוק למניעת הטרדה מינית מעניק על כל הטרדה מינית: עד 12,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק. בפועל, חוק כזה יצליח, אולי, להרתיע מזנאות גברים ש-1,500 שקלים הם עבורם מחיר גבוהה מדי לצריכה והשפלה של אישה. עבור זנאים שידם, או יד הוריהם, או יד חברים של הוריהם משגת (ראו ערך יאיר נתניהו) — החוק המוצע לא יאיים אפילו במכה קלה בכנף.

אינני מקנאה בארגונים שלחמו שנים לקידום הפללת זנאים. שרת המשפטים טמנה להם מלכודת דבש קטלנית. מפתה לחשוב שגם כאן, כמו במרבית המקרים, נכון לקחת מה שאפשר, ואחר כך לשפר. ככלל, זו טקטיקה נכונה. אבל במקרה זה אני בספק גדול אם ניתן יהיה לשפר. ברגע שהזניה תתקבע בתודעה כעבירת קנס קלה, משהו שכמו כל הפרה מינורית של הסדר הציבורי יסתכם בכל היותר בדו"ח — קשה יהיה לחדש את המאבק להפללתה המלאה, הראויה, ההכרחית. לכן אין מנוס מלעשות את מעשה רחל כהן כגן: להוקיע, להלחם, להתנגד, להצביע נגד. ולעשות הכל ששרת המשפטים תוחלף באדם עם יושרה ורגש אנושי, שמוכן להגן על כבודו הסגולי של כל אדם; גם של נשים, וגם כאלה שאנשים רעים מנצלים ומזנים אותן.

התפרסם בעיתון הארץ ביום 17.6.2018