אולי לכבוד יום השואה, חברת הולמרק שידרה אתמול סרט חדש, המתאר את מפעל חייה של אישה פולניה אחת, אירנה סנדלר, שהצילה 2,500 ילדים יהודים מתוך גטו ורשה הגווע. 

אירנה היתה עובדת סוציאלית בעיריית ורשה; אישה צעירה רגילה, ממשפחה רגילה, בחיים רגילים. אביה, שהיה רופא, נפטר, והיא חיה עם אמה. הנסיבות הטילו אותה אל מצב בלתי רגיל, בלתי אפשרי ובלתי נסבל. כך קרה לכולם, אירנה לא היתה לבד. אבל אירנה לא השלימה עם הזוועות המתחוללות סביבה. היא הרגישה אחריות אישית. היא לא מכרה לעצמה תירוצים מקלים ולא קנתה אותם. לא היה ספק בליבה שחובה להציל יהודים, ולכן עליה לעשות זאת. שלא כמו מרבית הסובבים אותה, היא לא הסתפקה בהשרדות אישית מיום ליום. שלא כמותם, היא לא היתה מסוגלת לחכות לאמריקאים שיושיעו, או למחתרת שתחליט מתי לפעול וכיצד, או להנהגה שתופיע ותנהיג. בעיניה, המצב היה פשוט: אנשים סובלים, אנשים מתים, אז היא חייבת לעזור.
 
בלי משאבים, בלי תמיכה, בלי שום גב, היא התחילה להבריח ילדים יהודים מתוך הגטו ולפזרם במשפחות פולניות נוצריות שהיו מוכנות לסכן את חייהן ולעזור להציל חיים. ילד אחרי ילד, ילדה אחרי ילדה. היא התמודדה עם הורים שבורים שלא הצליחו להפרד מילדיהם, עם רבנים שסרבו להפקיר את הילדים לשמד, עם תעלות הביוב של ורשה וכמובן עם הגסטפו. כשנתפסה לבסוף, היא עונתה, וחייה ניצלו ברגע האחרון בזכות קשרים של המחתרת הפולנית.
 
אישה אחת שהעזה. כוכב אחד שהעז. כי היה צריך לעשות, והיא לא חיפשה אחרים שיעשו במקומה. קשה לחשוב על דמות מופת מפעימה יותר. הצפייה בסרט, מבעד לדמעות, היא תזכורת באותיות קידוש לבנה לציווי האנושי החזק ביותר: במקום שאין אנשים – היי את אישה!

("אישה" – לרבות איש, כמובן).