פסיקתו של שופט בית המשפט למשפחה ברמת גן, ד"ר גרשון גרמן, שלא להחיל את החוק למניעת אלימות במשפחה על זוגות הומוסקסואלים, היא מבישה, לא פחות. בכמה וכמה רמות.
 
החוק למניעת אלימות במשפחה נועד להגן מפני אלימות על כל מי שמנהלים – או ניהלו – משק בית משותף או קשורים זה בזה בקשרים של חיים משותפים. כדי להציע את ההגנה באופן הרחב ביותר האפשרי, הגדרותיהם של "בני משפחה" ו"בני זוג" בחוק הן רחבות ככל האפשר, כדי להבהיר ש"בן זוג" הוא לא רק בן זוג נשוי, אלא כל מי ש"ידוע בציבור כבן זוגו" של אדם, נקבע בסעיף ההגדרות במפורש "בן זוג – לרבות ידוע בציבור". אילו רצה המחוקק לצמצם את המושג "ידוע בציבור" רק לבני זוג הטרוסקסואלים, היה קובע "בן זוג – לרבות ידועה בציבור כאשתו של אדם, ובן זוגה". בהתחשב בניסוחים אפשריים אחרים, הקיימים בחקיקה ובפסיקה, הניסוח "בן זוג – לרבות ידוע בציבור" משמעו, באופן חד משמעי "כל מי שמוכרים כבני זוג אחד של השני", בני כל מין, גזע, עדה או גיל. ואכן, כך פסקו בתי המשפט לא פעם בעבר. כך פסקו בהקשר הספציפי של החוק למניעת אלימות במשפחה, וכך פסקו בהקשרים רבים אחרים. כך פסק בית המשפט העליון, וכך פסקו בתי משפט למשפחה (שהם בתי משפט שלום, וכפופים לו). אך השופט גרמן החליט לצפצץ ציפצוף ארוך ובוטה: על כוונת המחוקק, על הפסיקה, על מערכת בתי המשפט, על אופיו ההומני והמתקדם של משפט זכויות האדם הישראלי.
 
במקום כל אלה גרמן החליט להתלות בדעת מיעוט (מבישה לא פחות, אם גם משעשעת) של שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב קדמי, שסבר ש"בני זוג" אינם יכולים להיות בני אותו מין. כי בתיבת נוח, כזכור, היו כל הזוגות זכר ונקבה. ג'ירף עם ג'ירפה; זברה עם זבר. כי משני זכרים לא נולדים ילדים. כי חוקי הטבע והיהדות שוללים את האפשרות שהמילה העברית "זוג" תתייחס לשניים שלא נועדו. שני זכרים, לשיטתו של גרמן, הם לכל היותר שני ידידים; כך זה "בלשון בני אדם". ואם הם חיים יחד ומתעמרים זה בזה – גועל נפש, שיסתדרו מחוץ לאולם המשפט שלו; מגיע להם.
 
גרמן לא מסתפק בהגיגים מלומדים אלה, ומוסיף חטאים על פשעים פרשניים. בין השאר הוא קובע שמשמעותה של היות ישראל מדינה "יהודית ודמוקרטית" הוא שהומואים יכולים להיות הומואים בצנעת הפרט (זה החלק הדמוקרטי) אך לא מוכרים ככאלה ברשות הרבים (זה החלק היהודי). הוא טוען שלא מגיע להם שוויון לאנשים אחרים – כי הם לא דומים לאנשים אחרים (לזוגות הטרוסקסואלים). וגולת הכותרת: לשיטתו "יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".
 
פסיקתו של גרמן היא בושה, וסביר להניח שאם יוגש עליה ערעור – היא תבוטל, כפי שראוי לה. אבל היא חושפת בעיות חמורות יותר משופט אחד, שחיפוש מהיר בגוגל מעלה שתלונות הציבור ועורכי הדין עליו זועקות לשמיים, ושעוד שנה יצא, במזל טוב, לגמלאות. פסיקתו של גרמן חושפת מה קורה במדינה שהחתירה הממוסדת, המתמשכת, תחת מעמדו של בית המשפט העליון הגיעה כדי כך ששופט בבית המשפט הנמוך ביותר מרשה לעצמו לצאת חוצץ נגד פסיקה עקבית, החלטית ומחייבת של בית המשפט שבראש המערכת, שלפסיקתו הוא מחוייב. פסיקתו של גרמן חושפת מה יכול לקרות – וקורה – במדינה שלא מפרידה בין דת למדינה, ומאפשרת לשופט פונדומנטליסט לקבוע את עמדותיו הדתיות כהחלטות שיפוטיות החורצות זכויות אדם. פסיקתו של גרמן חושפת מה יכול לקרות – וקורה – במדינה שגם מקץ ששים שנה מסרבת להסדיר את דיני המשפחה שלה בחקיקה אזרחית ברורה, ומותירה אותם פרוצים לפרשנויות אנכרוניסטיות פוגעניות. ומעל לכל: פסיקתו של גרמן חושפת מה קורה במדינה שגם ביום הולדתה הששים ממשיכה להסתתר מאחורי הצירוף העמום "יהודית ודמוקרטית" ומפחדת להכריע מה דמותה. מפחדת להתחייב להשקפת עולם הומנית נאורה, ומנסה, בשם "קירוב לבבות" ו"פיוס לאומי" לרצות גם מגזרים שלבם גס בדמוקרטיה, ליברליזם וזכויות אדם.
 
פסק דינו של גרמן הוא תזכורת: בתוך חגיגות הששים, הגיע הזמן להכריע ש"יהודית ודמוקרטית" משמעו מדינה דמוקרטית, ליברלית, הומנית, המשמרת צביון תרבותי יהודי – ככל שהוא אינו פוגע בערכיה הדמוקרטיים, הליברליים, ההומניים. ויפה שעה אחת קודם, לפני שהפונדמנטליזם ישתלט מבפנים, כמו בפסק הדין הנוכחי.
 
ומילה לסיום: החוק למניעת הטרדה מינית קובע שביזוי והשפלה של אדם בקשר לנטייתו המינית הוא הטרדה מינית, ולכן עבירה פלילית ועוולה אזרחית. התובע יעשה נכון אם יבחן היטב אם אין בחלק מהתבטאויותיו של גרמן משום ביזוי והשפלה שלו בהתייחס לנטייתו המינית.
 
ח