בספיראלה של העיסוק הציבורי בפגיעות מיניות, שוב אנו עסוקים ב"ידוען" שעל פי הנטען הטריד מינית נשים רבות במשך שנים רבות, ניצל לרעה את מעמדו האיתן, בעוד רבים עומדים מנגד ושותקים. הפעם זהו איש תקשורת מוכר, שסגנון ההטרדה שלו מאופיין לרוב כ"חיזור אובססיבי". בעבר, כזכור, היו אלה פוליטיקאים, אנשי צבא ומשטרה, רבנים, אקדמאים ו"אנשי רוח", שחקנים ו"אנשי עסקים" בעלי הון.

 מסיבוב לסיבוב גדלות היכולת והנכונות הציבורית לקבל את העדויות ולהאמין שיתכן שאדם מן הישוב החי בקרבנו אכן נוהג באופן כה ברוטלי ופוגעני. כך עובדת ההפנמה הציבורית של עלילה חדשה. כך הפנמנו, לפני מספר עשרות שנים, סיפורים על אונס, על אלימות במשפחה, על סחר בנשים לזנות ועל גילוי עריות. מפעם לפעם מפנימים שאכן יכול להיות וניתן להאמין. מפעם לפעם נוטים יותר אנשים להאשים פחות את הקרבן. מפעם לפעם מזהים את הדפוס, מפענחים את צפניו ומבינים מהר יותר. זהו תהליך מתמשך, כואב ובריא. ככה גדלים. רק כך, בעבודה משותפת לאורך זמן, אפשר להוציא את הפמיניזם מן הכוח אל הפועל ולהפוך אותו לנחלת הכלל, לשיח הציבורי, למובן מאליו.

מסיבוב לסיבוב עולות על סדר היום הציבורי עוד ועוד שאלות מורכבות ומעמיקות יותר ויותר. דומה שהשאלה המרכזית המעסיקה את הציבור הפעם היא האם זכאיות מי שתופשות את עצמן כקורבנות של הטרדה מינית להתלונן בפני הציבור הרחב, בשיח הציבורי, במקום באפיק משפטי? האם ראוי לתת יד לתלונה ציבורית, בלתי-משפטית כזו? האם מתקפחת זכותו של הנילון (זה שעליו מתלוננים) לפרטיות, לשם טוב, להליך הוגן?

 בעיניי התשובה לשאלה זו אינה מסובכת. זכותו של כל אדם להודיע לציבור על כך שאדם אחר פגע בו, גרם לו עוול, הזיק לו. זהו חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי הבסיסי. אישה שנפגעה מהטרדה מינית זכאית לפתוח בהליך משפטי כדי לדרוש פיצויים על הנזק שנגרם לה; היא זכאית להגיש תלונה במשטרה כדי שהפוגע יועמד לדין פלילי וייענש; אם הוטרדה במסגרת יחסי עבודה – היא רשאית להתלונן אצל מעסיקו של הנילון ולדרוש שזה יעמיד את הנילון לדין משמעתי ואולי יפטרו. אבל היא זכאית גם לא לדרוש פיצוי, עונש או פיטורין; היא זכאית פשוט לחשוף את הפוגע. היא זכאית לא לפנות לחוק, אלא לציבור.

 מנגד, כמובן, מצוי אדם שעלול לחוש שנעשה בו לינץ', ואין בידו להתגונן מפני ההאשמות. והרי זכותו להגן על שמו הטוב חשובה לא פחות מזכותה של נפגעת לפנות אל הציבור. אבל האם פניה אל הציבור אכן שוללת את זכותו של הנילון להגנה על שמו? לא: החוק מאפשר לאדם כזה להגן על שמו הטוב באמצעות ההליך המשפטי של הגנה מפני לשון הרע, דיבה. משמעות הדבר היא שגם אם המתלוננת אינה רוצה שתלונתה תתברר בהליך משפטי, הנילון רשאי לחייב אותה לעשות זאת על ידי פתיחה בהליך של לשון הרע. אם מי שחשף את התלונות אינה המתלוננת אלא גוף אחר כלשהו – הנילון רשאי לתבוע גוף זה. אבל כמו המתלוננת, גם הנילון רשאי לא לפנות למשפט, אלא לנהל את המערכה להגנה על שמו על הבמה הציבורית. זכותו להעמיד את עצמו למשפט הציבור בהביאו את גרסתו נגד גרסת המתלוננת. במקרה כזה, על השיח הציבורי לעשות ככל הניתן כדי לאפשר לדיון כזה להתנהל בהגינות המרבית לכל הנוגעים בדבר. חובה זו מוטלת על כולנו: להעניק לב קשוב באמת לשני הצדדים, לא להתבצר בדעות קדומות, לא לקפוץ למסקנות לפני ששקלנו את כל מה שהצדדים מבקשים מאתנו לשקול, ולא להתלהם. זו חובתנו המוסרית כחברים בקהילה הציבורית, שעלולים יום אחד למלא תפקיד של מתלוננת או של נילון.

 חשוב לברר נקודה זו ולהעמיק בה. אבל חשוב גם לנצל את הסיבוב הזה כדי להעשיר את הידע הציבורי לגבי נקודות יסודיות ביחס לחוק החל על המקרה. כי יש דבר אחד שלא משתנה מסיבוב לסיבוב, והוא הבורות הרחבה לגבי זכויות וחובות על פי החוק למניעת הטרדה מינית.

 ראשית, על פי החוק למניעת הטרדה מינית "חיזור אובססיבי" הוא הטרדה מינית אסורה. אם "חיזור אובססיבי" מכיל הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאדם שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בהן – הוא מוגדר בחוק כהטרדה מינית אסורה. אם הוא מכיל התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של אדם שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בהן – הוא מוגדר בחוק כהטרדה מינית אסורה. לכן מעתה אמרו "הטרדה מינית אסורה" ולא "חיזור אובססיבי". "חיזור אובססיבי" נשמע כמו "רומנטיקה חולנית"; "הטרדה מינית" היא מעשה שאסור לעשות.

 שנית, על פי החוק למניעת הטרדה מינית, מי שנפגעה מהטרדה מינית אינה חייבת להגיש תלונה. אבל מנגד, מעסיק שנודע לו שעובדו חשוד בביצוע הטרדה מינית – חייב לנהל חקירה, ולקיים הליך משמעתי. חובות אלה קבועות במפורש בחוק ומפורטות בו ובתקנון. המעביד אינו "עושה ג'סטה" או "יוצא בסדר" אם הוא חוקר ושופט: הוא פשוט מקיים את הוראות החוק. ואם הוא אינו חוקר ושופט – הוא עובר על החוק, והמתלוננת רשאית לתבוע אותו על המחדל. ואין זה משנה, מבחינת החוק, אם נודע למעביד על חשד ההטרדה מפי המתלוננת עצמה או מכל מקור אחר. בין אם הדברים פורסמו על ידי תא פמיניסטי או בתקשורת – משמעות הדבר היא שנודע למעביד עליהם, וקמה לו חובה חוקית לפעול.

 אם נצליח להפנים לפחות שתי נקודות אלה בסיבוב הנוכחי – יצאנו נשכרים.