המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט רבלין, החליט לדחות את העתירות שבקשו שבג"ץ יקיים דיון נוסף בעניין מינויו של חיים רמון לשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה בממשלת אולמרט המכהנת. משמעות הדבר היא שבית המשפט העליון מסרב לשוב ולדון בשאלת הקשר בין הרשעתו הפלילית של רמון בביצוע מעשה מגונה, ובין החלטת הכנסת לאשר את מינויו של רמון כשר בממשלה. כזכור, בדצמבר 2007, בית המשפט העליון כבר אמר את דברו בסוגיה זו: שופטי הרוב של ההרכב שדן בנושא קבעו שהחלטת הכנסת לבחור ברמון כשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה אינה בלתי סבירה במידה כל כך קיצונית שעל המערכת השיפוטית להתערב בהחלטת הרשות המחוקקת ולהציל את תקינות המנהל הציבורי בישראל. דעת המיעוט של השופטת ארבל היתה שהפסול במינויו הפוליטי המהיר כל כך של רמון, שהורשע בעבירת מין, כה חמור, ופוגע במידה כה משמעותית בערכי החברה ובאמון הציבור במערכת המדינה – שעל בית המשפט העליון להתערב ולמנוע אותו. (להצגת החלטות הרוב והמיעוט ראו כאן). המשנה לבית המשפט העליון החליט עכשיו, כאמור, לא לפתוח את הפרשה לדיון משפטי נוסף, ולהשאיר את דעת הרוב על כנה. (מבין שופטי הרוב נראה שדעתו של המשנה יותר כדעתה של השופטת פרוקצ'יה, אך הוא אינו נוקט עמדה ברורה).

באופן עקרוני, אני מצדדת בחוות דעתה המשפטית של השופטת ארבל: הנדון, חיים רמון הורשע, פה אחד, בעבירה פלילית; התנהגותו במהלך המשפט ואחריו היתה מחפירה (גם לאחר הרשעתו הוסיף לרדוף את המתלוננת, באמצעות מקורביו משופעי ההון); הוא עשה כל אשר לאל ידו כדי לפגוע במתלוננת, להרוס אותה ולהשתיק את קולה; מינויו, מיד לאחר הרשעתו, לתפקיד בכיר עוד יותר בממשלה מאשר זה בו כהן בזמן בו ביצע את העבירה, הוא ציני, מתריס, כוחני, ודורס ברגל גסה את רגשות המתלוננת, רגשות חלקים גדולים בציבור, וכמובן – את דבריה המפורשים של מערכת המשפט. שכן בית משפט השלום שהרשיע את רמון אמנם חס עליו ולא הצמיד "קלון" להרשעתו (זאת כדי לא לסגור בפניו את הדלת בפני קריירה פוליטית בעתיד), אך לא חסך את שבטו ממנו, והאשימו בהתנהלות בזיונית, לרבות שקרים, מניפולציות ופוגענות תוך ניצול לרעה של כוחו. אדם כזה אינו ראוי להתמנות מיד לתפקיד ממשלתי מרכזי, עוד בטרם יבשה הדיו על ההחלטה השיפוטית המגנה.

יחד עם זאת, אפשר להבין גם את החלטת הרוב בבית המשפט העליון, שסרבה להוציא את הערמונים מן האש ולעשות את עבודתם של נבחרי הציבור. יש גבול ל"אקטיביזם" שבית המשפט העליון יכול – או צריך – לנהוג, ויש גבול למידת התערבותו בהחלטות פוליטיות. אפשר גם להבין את החלטתו של המשנה לנשיא, רבלין, לא לשוב ולעסוק בפרשה. בית המשפט העליון צריך להגן על עצמו מפני מה שעלול להראות כהתערבות יתר בפוליטיקה, מראית עין המשמשת ככלי בידי מי שמחפשים את בית המשפט, מנסים להגבילו, להצר את צעדיו ולנטרל את כוחו.

את מי שאי אפשר להבין הם "נבחרי הציבור". אלה שבידיהם הפקדנו, בבחירות דמוקרטיות, את התקינות הפוליטית, את היושרה הציבורית, את ההתנהלות ההולמת בחיינו הפומביים. חברי הכנסת של קדימה, של מפלגת העבודה, של מפלגת הגמלאים – אי אפשר להבין למה כל אלה לא רק מילאו את פיהם מים, אלא נתנו יד באופן אקטיבי לתגמולו של מי שנהג באופן שבית המשפט קבע חד משמעית שהיה בזוי ושפל.

אבל בכיה על חלב שנשפך היא פחות ממועילה. מה שיש לעשות הוא לזכור, ולבוא חשבון עם נבחרי הציבור בבחירות הבאות. זו דרכה של ההתנהלות הדמוקרטית. במובן מסויים צודקת מערכת המשפט שהיא מסרבת לפטור אותנו, את הציבור, מאחריות לנבחריו ולהתנהלותם: הנבחרים הם נבחרינו; אנו בוחרים (ובוחרות) – ובידנו הכוח ליטול מהם את בחירתנו. בהחלט יש מקום לבוא חשבון, באופן דמוקרטי, לא רק עם חיים רמון, אלא עם כל מי שנתנו יד לשובו לחיים הציבוריים תוך התעלמות מוחלטת מפגיעתו הבוטה באזרחית, בזכויותיה, וברגשותיה.

ובשולי הדברים, מילה על פרשת קצב. לצערי, הגישה הפופוליטסית הנפוצה היא לקשור בין אירועים באופן שטחי, ולצאת בהכרזות מתלהמות. כמו למשל – שסירובו של בית המשפט העליון לשוב ולדון בעניין רמון – כמו ההחלטה לא להתערב בעסקת הטיעון של קצב – שניהם מבטאים זלזול מערכתי דומה בעבירות מין נגד נשים. ולא כך. שתי ההחלטות שקולות, מקצועיות וענייניות. באחת, זו בעניין קצב, גבר הצורך לכבד את שקול הדעת המקצועי של היועץ המשפטי לממשלה על הדרישה הציבורית (נטולת הביסוס המשפטי) להעמיד את קצב לדין כדי שיורשע בעבירות החמורות שככל הנראה ביצע. בעניין רמון גבר הצורך בסופיות הדיון, בהתרחקות מן הפוליטיקה, וכמובן – בכיבוד האוטונומיה של הרשות המחוקקת, על רצונם של חלק משופטי בג"ץ להבטיח בכלים משפטיים את טוהר ההתנהלות הפוליטית. בשני המקרים, יש פנים לכאן ולכאן, ובשניהם ההחלטות כואבות אך בודאי לא פוגעות בציבור הנשים, בכבודן או בערך חיוני אחר כלשהו.

ומילה על הקלון. קלון הוא בושה; בזיון; העדר הדרת-כבוד. הוא סוגיה חברתית בלתי משפטית בעליל. (בית המשפט העליון התייחס לכך בהחלטתו בעניין קצב).אין זה ראוין שהחוק מאפשר לבתי המשפט לקבוע קלון. בתי המשפט צריכים לפסוק בעובדות על פי דין ולהגיע להכרעות משפטיות. במשפט הפלילי, הם צריכים לקבוע אם אדם ביצע עבירה, ומה דינה. הקלון היא שאלה חברתית. הוא שאלה של "עד כמה, ובאילו אופנים, אנו, החברה הנוכחית, במקום נתון וזמן מוגדר, מגנים ומוקיעים את התנהגותו של מי שנמצא אשם ודינו נגזר; אילו משמעויות חברתיות, מוסריות,אנו רוצים לשוות לבושתו של המורשע". הענקת הזכות – והחובה – לבתי המשפט לקבוע קלון מחייבת אותם לאקטיביזם חברתי מוסרי שאינו משפטי ולכן הוא מסוכן עבורם; במקביל – היא מסירה אחריות מן הציבור. ישנם מקומות בהם ראוי, בנוסף להרשעה, להחליט על תוצאות משפטיות נגזרות, כמו נשיאה בתפקידים ציבוריים מסויימים, או הנאה מטובות הנאה של נשיאים לשעבר. אם המחליטים הם נבחרי ציבור או נציגיו – ניתן להתיר להם להשתמש בקנה המידה של קלון. אבל אם המחליטים הם בתי משפט – יש להמיר את קריטריון הקלון בקריטריון משפטי ברור יותר. כל עוד בתי המשפט מוסמכים ונדרשים לקבוע קלון – הציבור פטור מן הזכות, האחריות והחובה הציבורית שאסור לפטור אותו מהן.

למאמר מלא בכל פרשת חיים רמון ראו מאמרי "משפט, חברה ותרבות בפרשת רמון".

לכל הרשימות שהופיעו בבלוג זה בנושא זה ראו "כל הרשימות על קצב ורמון".