החלטתו יוצאת הדופן של בית המשפט העליון לקבוע דיון חוזר, בהרכב של 5 שופטים, בתיק הפלילי המאשים את הגניקולוג מיכאל יהודה שטטמן בביצוע מעשים של אונס במרמה במטופלות שלו, מעוררת עניין תקשורתי. למרבה הצער, העניין התקשורתי אינו מתמקד במה שראוי היה לעורר תשומת לב ציבורית. בדיווח התקשורתי אפשר לזהות שמחה לאיד על שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון , השופט סולברג, נתן החלטה המבקרת לכאורה את חבריו השופטים שטיין ואלרון; אפשר לזהות גינוי לפרקליטות, שחזרה בה, לכאורה ללא הסבר, מהאשמת שטטמן באונס במרמה; אפשר לזהות דאגה לשטטמן, שיתכן שסבל, לכאורה, עיוות דין. הקורבנות האמיתיים של האירוע – המטופלות ששטטמן ביצע בהן שורה של מעשי אונס במרמה לאורך תקופה ממושכת – נעדרות לחלוטין מהשיח.
עוד נעדרים מן השיח גם הגורמים האחראים, לצד שטטמן, לעוול האמיתי, זה שנגרם לקורבנות האונס: הקהילה החרדית, שהדיכוי המיני שהיא מפעילה על נשותיה גרמה להן להלכד, במצוקתן, ברשתו של שטטמן; שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, שפסק דינם האטום, המוטעה משפטית ואנושית, הוא בבחינת "אונס שני" של הקורבנות; ושופטי בית המשפט העליון, שהטעו את הפרקליטות בהוראות לא ברורות וגרמו לה לסגת בעל כורחה מהאישום המוצדק של שטטמן באונס במרמה.
נגד הגניקולוג מיכאל יהודה שטטמן הוגשו תלונות של שלוש מטופלות; אחת מהן סרבה להעיד בבית המשפט ולכן נותרו תלונותיהן של שתיים בלבד. השתיים שהעידו בבית המשפט המחוזי הן נשים חרדיות שמעולם לא קיבלו חינוך מיני, לא ידעו כיצד לנהל את יחסי האישות עם בני זוגן, לא הגיעו לסיפוק מיני, וחוו תסכול וצער. בהעדר כלים או כתובת הולמת לפנות אליה, כל אחת מהן ביקשה מן הגניקולוג שלה, שטטמן, עצה ועזרה רפואית מקצועית כדי להתגבר על קשיים בקיום יחסי מין עם בן הזוג.
שטטמן ניצל את בורותן המינית של המטופלות שלו, את תמימותן, את מצוקתן ואת האמון שנתנו בו, וביצע בהן מעשים מיניים שאינם טיפול גניקולוגי, וכוללים חדירה לאברי מינן. למעשה, הוא החליט להיות סרוגייט שלהן – בלי ליידע אותן בכך ובלי לבקש את הסכמתן. על פי תיאוריהן המפורטים, ה"טיפול" ששטטמן העניק להן שוב ושוב כלל שפשוף ממושך, הולך ומתגבר, של הדגדגן, עד להתעוררות מינית והשגת סיפוק מיני, והחדרת אצבעותיו אל תוך הנרתיק. באחת המטופלות הוא אף הגדיל לעשות ועיסה, בידו השנייה, את השד, מתחת לחולצה.
סעיף 345 לחוק העונשין הישראלי קובע כי מי שמחדיר איבר גוף כלשהו (או חפץ) לנרתיקה של אישה, "בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה" ביצע אונס, ודינו 16 שנות מאסר, ולכל הפחות 4 שנות מאסר. על סמך עדויותיהן של המתלוננות, שבית המשפט המחוזי קיבל כעדויות אמת, לא יכול להיות ספק ששטטמן ביצע מעשה של אונס בכל אחת מהפעמים שבהן העניק להן את "הטיפול" המתואר.
כל סוג של אונס נורא בדרכו. אונס בידי גניקולוג הוא בגידה ייחודית. גם מי שאינה חרדית ואינה תמימה בהקשר המיני נותנת בגניקולוג אמון מיוחד. היא נחשפת בפניו, מסירה ביחד עם בגדיה גם את הגנותיה, ומסכימה לסוג ייחודי של ברית מקצועית-אינטימית המושתתת על אמון במקצועיותו. בגידה בברית הזו פוגעת, כמובן, באוטונומיה המינית של האישה ובעצמאותה כסובייקט ריבוני, אבל גם בביטחונה העצמי ביחס לבחירותיה, באמונתה בשיקול הדעת שלה, וביכולתה לבטוח באנשי מקצוע.
שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, שהיו אמורים לזהות בקלות שהמעשים שהובאו בפניהם מכוננים שורה של מעשי אונס במרמה, לא הצליחו לראות זאת, וסרבו להרשיע את הגניקולוג באינוס. הם זיכו אותו מכל אשמה. השופט כרמל טען שאולי עיסוי השד – תוך כדי גירוי הדגדגן – אכן היה בדיקה גניקולוגית; רעיון ששופט בית המשפט העליון, שטיין, שדן בערעור הפרקליטות על החלטת בית המשפט המחוזי, כינה בצדק "גירסה מופרכת על פניה וחסרת הגיון". השופט רומנוב נימק את זיכויו של שטטמן בטיעון המופרך, שהפרקליטות לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהגניקולוג פעל כדי לספק את עצמו מינית, או כי התכוון לבזות את המטופלות מינית. לא בכדי קבע השופט שטיין, כי זוהי טעות חמורה בהבנת החוק: שהרי החוק הישראלי אינו דורש שהתביעה תוכיח שלנאשם היתה כוונה או מטרה כלשהי; די בכך שהנאשם החדיר אצבעות לנרתיק של אישה שאת הסכמתה לחדירה השיג במרמה.
השופט שטיין – שאליו הצטרפו גם השופטים אלרון וכשר – קיבל את ערעור הפרקליטות, הפך את החלטת המחוזי, הרשיע את שטטמן באונס במרמה, ובא לציון גואל. אבל לא, כי כאן מגיע הטוויסט בעלילה, שבו ורק בו מתמקד עכשיו העניין התקשורתי.
אחרי ששמעו את טיעוני הצדדים ולפני שהחליטו לקבל את ערעור הפרקליטות, שופטי העליון פנו אל הצדדים בהצעת "פשרה". מדבריהם נראה שבשלב זה גם הם, כמו שופטי המחוזי, לא זכרו את הוראות החוק, ולא השכילו לראות שהמעשים המתוארים הם אכן , בבירור, אונס במרמה. לכן הם הציעו בניסוח מעורפל, שהפרקליטות תחשוב שוב אם היא עומדת על הרשעה בעבירות מין, או שאולי אפשר להסתפק בהרשעה, שתהיה מוסכמת על שני הצדדים, בעבירת תקיפה (שהיא חמורה הרבה פחות מאונס).
הפרקליטות הבינה מדברי השופטים שהערעור עומד להדחות, ושעדיף לה לסגת ממנו, כדי שפסק הדין השגוי והמזיק של המחוזי לא יקבל גושפנקה בעליון ולא יהפוך לתקדים מחייב. בלחץ האקדח הזה לרקתה הודיעה הפרקליטות שהיא חוזרת בה מן הערעור, ושבית המשפט מוזמן לדון בעבירת תקיפה. שטטמן, מצדו, התנגד לדיון בעבירת התקיפה. שופטי העליון לא הבינו לאשורן את תגובות הצדדים, וראו בהן אור ירוק לדון בערעור ולכתוב פסק דין. כשלמדו את החומר, הבינו שאכן יש כאן אונס במרמה, והרשיעו, כראוי.
שטטמן הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שלאחר שהפרקליטות חזרה בה מהאישום, בית המשפט לא היה רשאי להרשיעו. בקשתו נשמעה על ידי שופטי ההרכב שגזרו את דינו. השופטים שטיין ואלרון כתבו בהחלטתם שהפרקליטות לא הבינה את הצעת הפשרה שלהם, שחזרתה מהאישום באונס לא פוגע בסמכותו של בית המשפט לפסוק ולהרשיע, ושפסק דינם ניתן כדין ובסמכות. לכן הם דחו, ב-30 באוקטובר 2025, את בקשתו של שטטמן לביטול פסק הדין. השופט כשר, בדעת מיעוט, קיבל אחריות על התקלה שיצרו שופטי העליון בהצעתם המעורפלת לצדדים, וסבר שכדי לעשות צדק עם שטטמן – יש להסתפק בהרשעתו בתקיפה בלבד. על סמך דעת מיעוט זו, שטטמן פנה שוב לבית המשפט העליון, וקיבל עתה, מסגן הנשיא סולברג, הליך חוזר בהרכב מורחב של 5 שופטים.
את הנעשה – אין להשיב. יש לקוות שההרכב המורחב שידון שוב בתיקו של שטטמן ישכיל להחיל את החוק, וירשיע אותו, כדין, במעשים רבים של אונס במרמה, שנעשו תוך ניצול בוטה ומכוער של מצוקת המטופלות שלו ושל האמון המקצועי שהן נתנו בו.
השבוע, ב-25.11, יצויין בארץ ובעולם יום המאבק באלימות נגד נשים. השופטים, בכל הערכאות, יכולים לתרום לקידום המאבק על ידי השתלמות בעבירות המין, הבנתן ופסיקה על פיהן, ולא מתוך אמפתיה כלפי אנסים. הכנסת, שמתעוררת ממש עתה מארבע שנות שיתוק מסוייט, צריכה לתרום את חלקה על ידי חקיקה מחודשת של עבירות המין, כך שיתאימו סוף סוף למאה ה-21, ויאפשרו העמדה לדין בגין שורה של פגיעות מיניות שהחוק הישראלי מתעלם מהן. יש לקוות שכנס שייערך במשכן לרגל יום המאבק, ביוזמת חברת הכנסת החדשה (מ"ישר") ענבר יחזקאלי-בליליוס, יהווה ירית הפתיחה.
המאמר התפרסם בעיתון הארץ ביום 22.11.2026