אקטואליה (בלוג)

אוקטובר 4, 2020

למי אכפת משמותיהם של כמה רחובות בבית שמש, כשממשלת ישראל, במהלך בלתי חוקתי בעליל, הכריזה מלחמה גלויה על זכות ההפגנה של אזרחי המדינה? לכאורה, השערוריה־זוטא סביב מחיקת שמותיהן הפרטיים של נשים משמות הרחובות שנקראו על שמן, שייכת לימים רגועים יותר; לא לימים שבהם ראש הממשלה מחבל בפעילותם התקינה של כל מוסדות השלטון ומפרק את יסודות

ספטמבר 22, 2020

אפשר רק להתקנא בארצות הברית על כך שהיתה לה רות בדר גינזבורג: שופטת אמיצה, נחושה, ולא מתלהמת, שהצליחה לשכנע גם שמרנים מושבעים לקדם צדק חברתי ושוויון זכויות. וכשלא הצליחה עוד לצרפם אליה — לא חששה לכתוב חוות דעת מיעוט תקיפות ומושחזות, שהורו את הדרך הנכונה שלא נבחרה. במקביל, יש לשמוח על מזלה הטוב של השופטת

ספטמבר 6, 2020

דווקא אחת הפרשיות הכי מינוריות המסעירה בימים אלה את הרשתות החברתיות שווה התעכבות ומחשבה. האירוע שבלב הפרשה התרחש לפני שנתיים, כשבימי המונדיאל הזמין השף משה שגב נשים לבוא למסעדותיו — גם שעה שבני זוגן מרותקים למסכי הטלוויזיה — והבטיח פינוקים לכל שולחן שיהיה כולו נשי. שלושה גברים שסעדו במסעדה של השף בראשון לציון הבחינו ששולחן

אוגוסט 24, 2020

אברהם (57) ושרה (47) הם ירושלמים קשי יום. אברהם הוא אמנם בעל תואר שני, אך מאחר שלא הצליח למצוא עבודה בתחומו המקצועי, התפרנס בדוחק כחדרן בבית מלון. שרה למדה קורס במחשבים ועבדה בהוצאת ספרים, עד שהתמסרה לגידול ארבעת ילדיה, שכיום המבוגר בהם הוא בן 21 והצעירה בת 10. שני הגדולים סטודנטים, ושני הצעירים תלמידי בית

יולי 27, 2020

ההפגנות הסוערות מול רחוב בלפור בירושלים מעוררות חשדנות רבה: "מניין צצו המפגינים הללו? מה פתאום נזכרו עכשיו למחות על שחיתותו של ראש הממשלה? האם הם אנרכיסטים?" אלה השאלות הלא נכונות, מבית היוצר של ראש הממשלה, שמשחקות הישר לידיו. השאלות שצריכות להטריד את מי שמזדהים עם ההפגנות הן "מה הלאה? לאן עכשיו? איך כל זה יהפוך

יולי 22, 2020

הפגנת יום הבסטיליה (14.7.2020) ברחוב בלפור בירושלים לא דמתה לשום דבר. כזה דבר עוד לא היה כאן; לפחות לא מאז המחאה החברתית של קיץ 2011. אלפים נהרו, בהמוניהם; באוטובוסים, במכוניות פרטיות וברגל. כסופי השיער למודי המחאות נטמעו בהמוני צעירים; ירושלמים התערבבו בישראלים מכל הארץ; נשים, גברים, ילדים, אשכנזים ומזרחיים עמדו יחדיו. אפילו מספר חרדים, שככל

יולי 11, 2020

אבירמה גולן כותבת במדור דעות של עיתון הארץ ש"זה הזמן לבנות אלטרנטיבה פוליטית אנושית, סולידרית וחכמה". אני מסכימה בלא סייג. עוד היא כותבת שההפגנות אינן מצליחות להשפיע על השלטון, מכיוון שבעידן נתניהו "היחידות שיכולות להשפיע על השלטון הן קבוצות לחץ חזקות, שהמנהיג העליון חפץ ביקרן ממילא". גם על הקביעה הנכונה הזו אני חותמת בצער. אבל

מאי 18, 2020

ביום חמישי, שבו אמורה היתה להתקיים השבעת ממשלתו החמישית של נתניהו, מלאה הרחבה שבכניסה למשכן הכנסת מפגינים. כבר בצהרי היום התייצבו נאמני "התנועה לאיכות השלטון" והקימו במת נואמים, שמעליה ריחפו בלוני הליום אדומים עם הכיתוב "ממשלה מנופחת". הכרזות, שעליהן התנוססו פניהם של בנימין נתניהו ובנימין גנץ, זעקו "מושחתים נמאסתם" ו"מנותקים נמאסתם". במקביל אוטובוסים מן הצפון

מאי 16, 2020

הדיון הציבורי הסוער בהחלטתו של בג"ץ לאפשר להטיל הרכבת ממשלה על מי שנאשם בשלושה תיקים חמורים של שחיתות אינו שוכך, וטענות מושמעות לכאן ולכאן. אני מבקשת להוסיף זרדים למדורה. ראשית, אני מבקשת להזכיר לעצמנו מושכלות יסוד לגבי אופיו ומהותו של בג"ץ. שנית, אני מבקשת לטעון שבג"ץ החמיץ הזדמנות היסטורית להבהיר לציבור, בשידור חי, מהם תפקידיו

מאי 9, 2020

החלטה לחשוף את ישיבותיו של בית המשפט העליון לצילום ולשידור ציבורי חי אפשרה למדינת ישראל כולה לנכוח באופן בלתי אמצעי בדיון הדרמטי באפשרות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה כשהוא נאשם בעבירות שחיתות חמורות. החשיפה הראתה לציבור שבית המשפט העליון אינו חבורת שמאלנים מהפכנים ואקטיביסטיים, אלא דווקא חבורת משפטנים אפרוריים ודווקניים. כאיש אחד נוכחנו שלא עולה