בשבע וחצי במוצאי שבת החלו להתאסף בפינת הרחובות עזה ומטודלה ברחביה כמה עשרות ירושלמיות וירושלמים. ללא חולצות מחאה או מגפונים, המתאספים החלו להדליק נרות ולסדרם בתוך צנצנות זכוכית כדי שלא יכבו. שלט המציין את מספר המתים הוצב בחזית. שני שלטים קוראים להשיב את השבויים הביתה. שוטרים המופקדים על הגנת ראש הממשלה מפני אזרחי המדינה מצווים להרחיק את האבל, הזעם, הנרות ומספר ההרוגים הרחק מביתו, שאיש אינו גר בו. כמעט חצי שעה מנסים המתכנסים לעמוד על זכותם להתייצב בקבוצות קטנות ושקטות לאורך המדרכה בעירם. השוטרים חוזרים בנחרצות על ההוראות שקיבלו: להרחיק. להעלים. שלא יגיעו המראות או הקולות לקירות ביתו של מי שאחראי לשכול ולכשלון. שלא יהדהדו בין הקירות.
אחת המארגנות קוראת את שמות הנרצחים והנופלים. הקהל עומד שקט על המדרכות בשני צדי הכביש. מחזיק נרות ומרכין ראש. גבר יוצא ממכונית שהחנה בצד הכביש ומתחיל לקלל. הוא מתקרב בהילוך מאיים, מצלם, שופך עלינו את ה"זונות, שמאלנים, בוגדים" המוכר ומנאץ את קוראת השמות. אבל חמת הזעם גדולה מהרגיל. גם ה"שיאנסו אתכם בעזה", ברכה מוכרת עוד מאז ימי נשים בשחור, מוטחת בנו בכוונה גדולה מהרגיל. היא מצמררת מהרגיל. שניים מהשוטרים ניגשים אליו בעצלתיים ובעדינות מרחיקים אותו מהמקום. כמה מאנשי המשמרת מתרתחים נוכח העדינות, מקיפים את האיש ודורשים מהמשטרה לעצור אותו. השמות ממשיכים להדהד ולהכות בשומעים. זוג חרדי שעבר ברחוב נעמד ומקשיב איתנו לשמות.
במהלך השעה הארוכה של קריאת השמות עוד כמה עוברי אורח מאבדים עשתונות ומטיחים בנו קללות. קבוצה קטנה מתארגנת לעמוד מולנו, ומתקרבת עם שלטים. אחד מזמר "ביבי מלך ישראל". אחרים צועקים "רק ביבי". על השלטים אני רואה את הכיתוב "בחורבן עזה ננוחם". הטקסט מכה בי. החורבן ינחם.
ניחומי אבלים הם תמיד מתסכלים, שהרי אין נחמה להציע. האמירה "בבנין ירושלים ננוחם" היא לכאורה ססמא ריקה שמאפשרת להגיד משהו כשאין מה לומר. היא לא מועילה, לא מנחמת, רק ממלאת מקום. אבל אם מתעכבים לחשוב עליה, היא מציעה אופק: היא מציגה את הבניה הקולקטיבית של ירושלים, עיר השלום, כחזון שיוציא את הפרט מאבלו הפרטי, ויחבר אותו לעשיה קולקטיבית. היא מגדירה חלום משותף של הגשמה ויצירה כמוצא מהשכול האישי. את המת אי אפשר להשיב, אבל את ירושלים החרבה אפשר לשקם מהריסותיה. השיקום ביחד ובניית חברה חדשה וטובה ירפאו את פצעי האבדן הספציפי. וכשתשוקם ירושלים, יתקיים בה חזון השלום האוניברסלי של הנביא ישעיהו:
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהֹוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ … כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃
המפגינים נגד קריאת שמותיהם של הנרצחים והנופלים דוחים את החזון היהודי של בניה ושיקום קולקטיביים, הקמת חברה טובה ושלום בין העמים. הם מחליפים אותו בחזון של חורבן ונקמה: מה שינחם ויעודד אותם זה לחזות בעוד שכול ועוד אובדן – ובלבד שיהיו של אחרים. השקפת העולם של השתקמות משכול אישי בעזרת חזון שיקום ובניה קולקטיביים מוחלפת בהשתקמות משכול קולקטיבי באמצעות הנאה לנוכח שכול קולקטיבי של האחר, האויב. בתוך כך, האנושיות של השקפת העולם המסורתית מוחלפת בהדרת-כבוד קבוצתית: במקום כאב אנושי על אבדן חיים – זעם על הפגיעה בהדרת-הכבוד הקולקטיבית שלנו; במקום נחמה באמצעות שיקום ובניה ביחד – שמחה לאיד בנפול אויבך ובאובדן הדרת-כבודו.
הטרנספורמציה הזו של המוסר היהודי מתהווה לנגד עיננו כבר שנים רבות ומשתלטת על היהדות הישראלית, וביחד אתה על הישראליות כולה. מתנחלים הרוקדים בחתונה עם תמונות תינוקות פלסטיניים שרצחו הם ההתגלמות המזוויעה ביותר של הגלגול הזה. אסור להשוות, אבל כמעט מזכיר רוצחים מפלצתיים אחרים. כשנציגיהם אוחזים, באדיבות ראש הממשלה, ברסן השלטון – זה המוסר היהודי השליט. ומעטים, מעטים מדי פוצים פה וזועקים. בעיקר מקרב אלה שהיהדות יקרה, לכאורה, ללבם.
אבל מה לנו שנלין על חמישה מפגינים שוליים בירושלים, כשישראל מלאה ב"פרשנים" ו"משפיענים" ובעלי סמכא מכל סוג שרבים, רבים מהם מקדשים את הססמא החדשה: בחורבן עזה ננוחם. באולפנים האינסופיים שיושביהם לא מפסיקים ללהג, כל קצות הקשת מלוכדות בהסכמה: בחורבן עזה ננוחם. לכן יש להכות בה, ולשטח אותה, למחוק אותה מעל פני האדמה, להחזיר אותה לימי האבן ולעשות זאת מהר, בחלון ההזדמנויות של הרצון הטוב כלפינו בקרב אומות העולם, לפני שישובו לכפות עלינו את החוק הבינלאומי ואמות מוסר בסיסיות (בעברית ישראלית: "לפני שינהגו באנטישמיות"). חפותם של תושבי עזה, שהחמאס משתמש בהם כמגן אנושי, לא עולה על סדר היום.
ומה על החטופים? השבויים? אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים, כולל תינוקות וקשישות, שהמדינה הפקירה לגורלם ולא הגנה עליהם? מה יהיה עליהם כשנמחק את עזה מעל פני האדמה? דממה. לא מדברים עליהם. לא רוצים לזכור אותם. דוחים את העיסוק בהם לאחרי שננוחם בחורבן עזה. רבים מתיישרים עם הקו שקבע סמוטריץ' כבר ב-7 לאוקטובר: נוהגים באכזריות ומקריבים אותם על מזבח שמחת הנקמה. ומי שמעזים לדרוש שהמדינה תמלא, ראשית לכל, את מחויבותה הראשונה כלפי אזרחיה, תבטיח את חייהם ותשיב אותם הביתה – שמאלנים בוגדים שמעכירים את המורל; מוסרנים וצדקנים נאיביים; לא מתאימים לחיות כאן.
ביהדות המסורתית, זו שבה מתנחמים בבניין ירושלים, פדיון שבויים הוא מצווה ראשונה במעלה. אין דבר חשוב מהחזרת חטופים הביתה. בכל מחיר. ואכן, קהילות יהודיות שילמו כל מחיר ולא חסכו מאמצים כדי להשיב אליהן את חבריהן שנחטפו. גם האתוס הציוני עד לא מכבר היה שבשביל אנשינו מקריבים הכל. ראו ערך גלעד שליט. לא בישראל 2023. ביהדות הישראלית החדשה מעלים את החטופים לעולה כדי להתנחם בנקמה. קודם מפקירים אותם בבתיהם, ואחר כך מפקירים אותם בשבי. כי אם, חלילה, נתמקד בהם – לא נוכל לנקום די הצורך, ולהתנחם בחורבן עזה. שמחת החורבן תפגם ותופר. אם נחשוב עליהם נצטרך לחיות עם ההשפלה. הכשלון. התבוסה. האשמה. וזה מחיר שרבים מאיתנו אינם מוכנים לשלם.
רק חמישה צעירים שטופי מח וחמומי מח נשאו את השלטים המפורשים המעלים את חורבן עזה על ראש שמחתנו. אבל רבבות, אולי מיליונים, מסכימים איתם בשתיקה. גם הנאורים בעיני עצמם. אפילו מי שמזדהים כשמאלנים. אבל אי אפשר גם וגם, ועכשיו רגע המבחן. כל אחת ואחד חייבים לבחור: אנושיות או מפלצתיות. יהדות מוסרית, אנושית, חומלת – או תאבת הדרת-כבוד לאומית, נקמה, חורבן ודם. ישראליות המקדשת חיים, או נחמת המחריבים. ומה על ההרתעה, זועקים כנגדי; אם לא נחריב ונהרוס ונשטח – נחשב לחלשים ויכו בנו. יכול להיות. על זה צריך היה לחשוב קודם, לפני שהופקרו תושבי העוטף. וצריך יהיה לחשוב אחר כך, אחרי שיושבו הביתה. ישראל, אף שכשלה והוכתה, עודנה חזקה מכל שכנותיה, ותצטרך לחשב מסלול מחדש.
המדינה נכשלה בחובתה הבסיסית ביותר כלפי אזרחיה, והפקירה אותם לשבי בידי מפלצות ברוטליות. זו האמת, ואיתה צריך לחיות. עכשיו היא חייבת לעשות כל שניתן כדי לתקן את הפגיעה בהם. אחר כך ידאגו טובי האסטרטגים לשיקום ההרתעה. או למצוא דרך חדשה, מעבר להרתעה. דרך של שיקום ובניה משותפת לא רק של ירושלים – אלא של האיזור כולו. בפדיון השבויים ננוחם. ככל שאפשר להתנחם