מאי 18, 2020

ביום חמישי, שבו אמורה היתה להתקיים השבעת ממשלתו החמישית של נתניהו, מלאה הרחבה שבכניסה למשכן הכנסת מפגינים. כבר בצהרי היום התייצבו נאמני "התנועה לאיכות השלטון" והקימו במת נואמים, שמעליה ריחפו בלוני הליום אדומים עם הכיתוב "ממשלה מנופחת". הכרזות, שעליהן התנוססו פניהם של בנימין נתניהו ובנימין גנץ, זעקו "מושחתים נמאסתם" ו"מנותקים נמאסתם". במקביל אוטובוסים מן הצפון

מאי 16, 2020

הדיון הציבורי הסוער בהחלטתו של בג"ץ לאפשר להטיל הרכבת ממשלה על מי שנאשם בשלושה תיקים חמורים של שחיתות אינו שוכך, וטענות מושמעות לכאן ולכאן. אני מבקשת להוסיף זרדים למדורה. ראשית, אני מבקשת להזכיר לעצמנו מושכלות יסוד לגבי אופיו ומהותו של בג"ץ. שנית, אני מבקשת לטעון שבג"ץ החמיץ הזדמנות היסטורית להבהיר לציבור, בשידור חי, מהם תפקידיו

מאי 9, 2020

החלטה לחשוף את ישיבותיו של בית המשפט העליון לצילום ולשידור ציבורי חי אפשרה למדינת ישראל כולה לנכוח באופן בלתי אמצעי בדיון הדרמטי באפשרות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה כשהוא נאשם בעבירות שחיתות חמורות. החשיפה הראתה לציבור שבית המשפט העליון אינו חבורת שמאלנים מהפכנים ואקטיביסטיים, אלא דווקא חבורת משפטנים אפרוריים ודווקניים. כאיש אחד נוכחנו שלא עולה

מאי 2, 2020

השבוע של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מוקדש לציון ולהעלאה על נס של גבורתם ואומץ לבם של מי שחרפו נפשם בקרבות על הקמת המדינה וההגנה עליה. אכן, מדינה חייבת הכרה, הוקרה וזיכרון של מי שסיכנו את היקר מכל ואיבדו את חייהם למען טובתה. אבל זה לא האומץ היחיד שמדינה צריכה לעודד, לטפח ולתגמל: קיומנו כחברה

מאי 2, 2020

השבוע שבין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות הוא "בין כסה לעשור" של לוח השנה הישראלי: תקופת השנה של חשבון הנפש השנתי של הפרויקט היהודי-הציוני בארץ ישראל. השנה, כשמרביתנו עדיין כלואים בבתינו, החל השבוע הזה עם חתימה של שתי המפלגות הגדולות בכנסת על הסכם להקמת ממשלה. בנימין נתניהו, בראש הליכוד, ובני גנץ, בראש כחול לבן, פרסמו

מרץ 21, 2020

להלן דיווח מיד ראשונה על האופן שבו מחאת הדגלים השחורים נעצרה על ידי משטרת ישראל בצומת לטרון. על כל אחת מהמכוניות התנוסס דגל שחור (בדרך כלל חולצת T שחורה) שנועד למחות על הפגיעה בדמוקרטיה, או דגל ישראל, שנועד להביע הזדהות עם המדינה, או שניהם. מתוך שיירת המחאה קשה היה לאמוד כמה מכוניות נטלו בה חלק,

מרץ 18, 2020

בתחילת פברואר הצעתי כאן במאמר לחשוב על הסחרור שראש הממשלה, בנימין נתניהו, כפה עלינו, בעזרת הפריזמה של "דוקטרינת ההלם" שניסחה העיתונאית הקנדית נעמי קליין. הזכרתי שפע של טלטלות שניחתו עד אז על הציבור, שהצטברותן יצרה אפקט משתק: ההתנפלויות המתלהמות וחסרות הגבולות של ראש הממשלה ונציגיו על רשויות החוק, בתגובה לאישומים הפליליים נגדו; מערכות הבחירות התכופות,

פברואר 22, 2020

ב–29 בינואר פרסמה אסתי רידר אינדורסקי, פמיניסטית חרדית, רשימה הקוראת לציבור הרחב להצטרף למאבקה נגד האפליה המונעת מנשים חרדיות להצטרף למפלגות המגזריות שלהן ולהתמודד מטעמן על מקומות בכנסת (מוסף "הארץ"). אינני יודעת מה היה כואב יותר: לקרוא את פנייתה של אידר אינדורסקי, שהחטיאה את קהל היעד שלה, או לקרוא את התגובות הרבות של קוראות וקוראים,

פברואר 18, 2020

יש הרבה מן המשותף בין הצלחתו של דונלד טראפ להביס את הצעת ההדחה בסנט האמריקאי לבין הצלחתו של חיים כץ להשיג לעצמו חסינות בכנסת ישראל: שניהם מדגימים פוליטיקה של הדרת-כבוד, ומסמנים תבוסה לסדר חברתי המושתת על שלטון החוק. עד מאות השנים האחרונות, מרבית החברות בעולם פעלו במסגרת סדר חברתי שהעיקרון המארגן שלו הוא הדרת-כבוד (honor).

פברואר 10, 2020

בלב הדרמה הפוליטית המתחוללת כאן עכשיו, מי זוכר את ה-10 בפברואר לפני 37 שנים, כשאמיל גרינצוויג נהרג מרימון שהושלך על הפגנת שלום עכשיו ליד משרד ראש הממשלה. ההפגנה הגדולה ההיא צעדה ברחובות ירושלים בדרישה שהממשלה תכבד את המלצות ועדה החקירה שהקימה, ועדת כַּהן. זו הטילה אחריות לטבח סברה ושתילה על מי שהיו אז ראש הממשלה,