אקטואליה פמיניסטית (בלוג)

מאי 23, 2007

אז מה יש לנו בסיפור של רות ונעמי? שתי נשים השבות לאחר שנות העדרות לכפר מולדתה של המבוגרת מביניהן. ללא גברים (כולם מתו באורח מסתורי) – הן עניות מרודות ונטולות כל. הן נאלצות לאסוף שיירים ולהתפרנס מטוב ליבם של אחרים. הסיכוי היחיד להשרדותן הוא פעולה מושכלת ומשותפת: המבוגרת מנחה את הצעירה, מדריכה אותה, מעתירה עליה

אפריל 12, 2007

בהצגה המצויינת שמעלה תאטרון החאן הירושלמי, המצליחים, מסבה משפחה ישראלית יהודית לשולחן הסדר. הם הדורים במיטב מחלצותיהם ושפתותיהם נוטפות דבש. בכיפות צחות לראשיהם, הם מברכים על המזונות, אלה את אלה, את אביהם שבשמיים. הם מנעימים זמירות, מספרים ביציאת מצריים ומיטיבים לבם בסעודה. וכל זאת על גבן של נערות זרות, חסרות אונים, הכלואות בידיהם והם מוכרים

מרץ 14, 2007

מצחיק, משעשע, מתחכם, יופי. אבל גם קצת מעצבן. כי מרוב התגודדות על המתלוננות ותלונותיהם, עלול הציבור לשכוח את המציאות האפרורית אך החשובה שמכת המדינה אינה התלונות אלא דווקא ההטרדות עצמן. מרבית הנשים, אם לא כולן, הוטרדו או יוטרדו בימי חייהן. רבות הוטרדו או יוטרדו הרבה יותר מפעם אחת. מרביתן, למרבה הצער, לא התלוננו וכנראה גם

פברואר 22, 2007

אז אחרי שבית המשפט הכריע כהלכה בשאלה משפטית פשוטה (האם דחיפת לשון לפיה של אישה שלא הסכימה לכך היא מעשה מגונה)  – האם הגיע שלב הזיגזוג, רפיון הידיים, הכניעה ללחצים הציבוריים של החוגים המשפיעים – ובהם שר המשפטים החדש? האם הבינו השופטים את המסר ששלח להם ראש הממשלה בדמות מינויו של מי שעתיד לקדמם –

פברואר 8, 2007

החלטת בית המשפט העליון היא כמובן נכונה: מן הרגע בו אדם אינו מסכים שאחר יחדור לגופו – החדירה לגופו מהווה אינוס. בית המשפט המחוזי בנצרת שגה, והעליון תיקן, כראוי. טוב שכך נפסק וטוב שדווח. ואולם הדיווח בהארץ שהופץ בתקשורת האלקטרונית מקדיש לפסק הדין מקום נכבד במיוחד, ושב ומדגיש את חדשנותו ותקדימיותו. בתגובה, המוני הבלוגרים הזריזים

ינואר 23, 2007

אז מה היה לנו בשבועיים שלושה האחרונים? מה לא. כל כך הרבה גועש ושוצץ וקוצף – שחייבים להתקהות ולהאטם, ולתת לדברים להחליק כמים על נוצות ברווזים. וכך חושינו מורדמים ומטומטמים ומוחלשים. וכך נשחקת שכבת האזרחים החושבים, המגיבים, אשר מכוננת את הדמוקרטיה ומבטיחה את השרדותה. אין חדש. אבל עם כל הרעש והצלצולים, לאחר ששכך האבק, מה

דצמבר 19, 2006

התקשורת מציפה אותנו בימים אלה במסע הסברה מצמרר, הקובע כי "בחרת לשתות ולנהוג – בחרת לרצוח". ההגיון פשוט: הכנסת את עצמך למצב בו אתה נוהג שתוי – הכנסת את עצמך למצב בו תגובותיך איטיות, אינך קורא נכון את המציאות על הכביש, ואתה עלול לפגוע בהולך רגל או ברכב אחר (או פשוט להתהפך על נוסעיך).  אותו

דצמבר 4, 2006

עיתון גלובס מדווח כי עורכת הדין הפלילית מרים רוזנטל יצאה חוצץ נגד החוק למניעת הטרדה מינית בכנס עורכי דין פליליים באילת. על פי הדיווח, רוזנטל טענה כי החוק מיותר ומזיק כי היא "אישה חזקה" יודעת להגן על עצמה ולהדוף מעליה מי שיעז להטרידה. http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=1000158733 לא נכחתי באירוע, (בין השאר, כי לשכת עורכי הדין לא חשבה

דצמבר 3, 2006

בשבוע האחרון מלבה התקשורת פניקה ציבורית סביב בריחתו של אנס סידרתי אלים, אכזרי ומסוכן לציבור הנשים. העיסוק האובססיבי בבריחה, בחיפוש ובמחדלים אינו שונה מעיסוקים תקשורתיים אובססיביים אחרים, שבהחלט יש מקום לתהות את מי הם משרתים ואת מי לא (בעיקר הם לא משרתים נושאים רבי חשיבות הנדחקים לשוליים ונבלעים בחזרות האינסופיות על עדויות שאינן עדויות וראיונות

נובמבר 24, 2006

הנה שוב הגיעה עת השנה "לחגוג" את המאבק באלימות נגד נשים. ומה נשתנה היום הזה מכל הימים? נשתנה – ולא נשתנה. חווינו אלימות – בלי עין הרע, אבל גם חווינו עיסוק ציבורי בה, שטרם ידענו כמותו. לטוב ולרע.  אז מה היה לנו השנה? היתה המלחמה. אלימות. היו הקסאמים בשדרות. אלימות. תקיפת האוכלוסיה האזרחית בעזה. אלימות.  ובמרכזי נשים