אוגוסט 5, 2005

העיסוק הישראלי בכבוד מצריך עשיית סדר יסודית. ראשית, יש להבחין בין סוגי הכבוד השונים שהתכנסו להם יחדיו אל תוך המילה העברית "כבוד". "כבוד האדם", שאליו מתייחס חוק היסוד, ושהוא ערך הליבה המוצהר של החברה הישראלית מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, מתייחס בראש ובראשונה אל הערך שבאנגלית מכונה "dignity", ובעברית אני מציעה לכנותו "כבוד

יולי 30, 2005

בשתי הזדמנויות נפרדות, בשני הקשרים שונים, גלזר תקף מינית שתי נשים שעמן בא במגע עסקי: האחת היתה שוכרת של דירה בבעלותו באילת, והשניה אחות אשר סעדה את רעייתו לאחר ניתוח. בשני המקרים גלזר נגע בגופיהן של הנשים ואחז בהם (במותניים, בשדיים) שוב ושוב ללא הסכמתן ועל אף התנגדותן. הוא התחכך בהן, ליטף (למשל את העורף),

יולי 21, 2005

כיוון שמטרת הישיבה היתה להוביל לשינוי עמדות, היא נפתחה בהתייחסות קצרה לעמדות הקיימות כיום בישראל ביחס לזנות. לשם כך התבקשה פרופ' מינה צמח להציג סקר שערכה לפני כשנה לבקשתו של ח"כ רשף חן, שהיה מעוניין לחוקק מעין מיסוד חלקי של סוג מסויים של זנות. פרופ' צמח חילקה את תוצאות הסקר, על פיו 48% מן הציבור הישראלי

יוני 13, 2005

אז ועידת המדע הישראלית הראשונה תצא לדרך בהשתתפותם של שלושים מדענים, ואף לא מדענית אחת. כשלעצמי, אינני מופתעת. למרות מתק השפתיים, ועדות כחול אשר על שפת הים לרוב, דו"חות, ממצאים, החלטות והצהרות, האקדמיה הישראלית עודנה מעוז מבוצר של שוביניזם בוטה, מפורש וגלוי (אף אם מוכחש). במשך שנים אני עוברת על ההזמנות, על גבי העיתונים היומיים,

יוני 7, 2005

בחודשים האחרונים נחשף הציבור הישראלי לידיעות חוזרות ונשנות על פגיעות מיניות מתועבות בילדות, ילדים ונשים, על אלימות פושה, ועל עונשים קלים להפליא שגוזרים עליהם בתי משפט. כתבות בתקשורת המודפסת, תגובות קוראים באינטרנט ודברי מאזינים ברדיו מעידים על זעזוע וזעם בקרב רבים בציבור. גברים ונשים כאחד תמהים מנין הרחמנות חסרת הגבולות שמפגינים מספר שופטים כלפי העבריינים

מאי 12, 2005

ואכן, אינוס מתמשך של קטינה (בתולה) חסרת ישע בידי קרוב משפחה מבוגר ממנה הוא הסוג ה"קל" והמובהק ביותר של אונס, במובן זה שהוא מעורר הזדהות מלאה עם הקורבן וגינוי בלתי מתפשר של התוקפן. גם מי שמתקשים לכבד תלונות על אונס אשר מוגשות על ידי נשים פעילות מינית, ששיתפו פעולה במידה מסוימת עם חלק מן הקשר

אפריל 18, 2005

זנה בריסקי בחרה לחיות מספר שנים ברובע "האורות האדומים" של העיר כלכותה, בהודו. את העוני, המצוקה, הצפיפות והתנאים הסניטריים – אפשר לדמיין אפילו מבלי לראות את הסרט. את הזוועה של איזור מגורים ענק שכולו בית זונות אחד ענק, שבנותיו יוצאות "אל הרחוב" בגיל 11, אפשר לנחש. אבל את האור בעיניהם של ילדים שנולדו לעולם זה,

אפריל 15, 2005

יצא לי לעבור את פרשת שייבו בארצות הברית, ולדבר אודותיה עם כל הסובבים אותי (אי אפשר היה שלא; התקשורת לא הותירה מקום אפילו למזג האוויר…). משיחה לשיחה התחוור לי שככלל, נשים וגברים הגיבו שונה לסיפורה של טרי. לפחות נשים וגברים סביבי. נשים, גם אלה הדוגלות בזכותה של אשה לבקש לסיים את חייה בכבוד, נטו להרגיש

אפריל 1, 2005

לפני כשבועיים הביא הניו-יורק טיימס את סיפורה של מוקטרן ביבי, נערה מפנג'ב הפקיסטנית. בית דין שבטי גזר על משפחתה של מוקטרן את העונש שהנערה תאנס אונס קבוצתי על ידי שכניה. למרות זעקותיה ותחנוניה של הנערה, השכנים בצעו את האונס מיידית, ולאחר מכן שילוחו אותה הביתה ערומה לעיני כל תושבי הכפר. (סצינה כזו מוצגת לפרטיה בסרט

מרץ 19, 2005

המאבק על שם משפחתן של נשים בישראל נמשך כמעט מיום הקמת המדינה. בתמצית: המאבק הוא לנתק את הקישור האוטומטי בין הסטטוס המשפחתי של אישה (רווקה, נשואה, גרושה), ובין שם משפחתה. הקישור האוטומטי מקורו בתפיסה הפטריארכלית האנגלוסקסית שכאשר אשה נישאת לאיש, היא הופכת מ"גברת שרה לוי" ל"אשתו של אברהם כהן", ולכן לגברת (אברהם) כהן. עם חקיקת