January, 2007

January 31, 2007

אז עכשיו אנחנו יודעים: בית המשפט עמד בלחצים המחפירים שהופעלו עליו בזירה הציבורית מכל עבר (מעריב, בן דרור ימיני, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין הם רק חלק מן השמות הבולטים הקופצים לתודעה); בית המשפט לא התבלבל, לא נטה אחר דעת הקהל, לא חשש מן השררה ולא חישב חשבונות רווח והפסד אישיים; בית המשפט קבע שהמתלוננת האנונימית,

January 25, 2007

בראשיתה, פרשת משה קצב היתה פרשיה “מגעילה”: סקס, נשים, גופים נשיים, חדירות אסורות תוך ניצול סמכות ושאר מריעין בישין. “צהובותה” הקנתה לה ניראות, אך אנשים רציניים הדירו רגליהם ממנה. רק ארגוני סיוע לנפגעות תקיפות מיניות, פעילות פמיניסטיות (לרבות נשות תקשורת וחברות כנסת “מזוהות”) ומספר גברים חריגים (כמו משה נגבי) הפגינו, התראיינו, השמיעו קול, צעקו ודרשו

January 23, 2007

אין שום דבר משמח בהגשתו של כתב אישום חמור נגד נשיא המדינה. תחושות הבושה והמועקה – כבדות: האישיות שנבחרה לייצג את המדינה נאשמת באינוס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות; בכוחניות, ניצול לרעה של סמכות, כוח ומעמד, פגיעה בעובדות, פגיעה בכבוד האדם. אבל אל המועקה מתלווה גאווה והתרוממות רוח: על היכולת להתעלות על הדרת-הכבוד הלאומית ועל הנטיה

January 23, 2007

אז מה היה לנו בשבועיים שלושה האחרונים? מה לא. כל כך הרבה גועש ושוצץ וקוצף – שחייבים להתקהות ולהאטם, ולתת לדברים להחליק כמים על נוצות ברווזים. וכך חושינו מורדמים ומטומטמים ומוחלשים. וכך נשחקת שכבת האזרחים החושבים, המגיבים, אשר מכוננת את הדמוקרטיה ומבטיחה את השרדותה. אין חדש. אבל עם כל הרעש והצלצולים, לאחר ששכך האבק, מה