January, 2009

January 25, 2009

בעיתות של מלחמה ופוסט-מלחמה אני כורה אוזן ופוקחת עין לראות אם המיליטריזציה המשתוללת מניבה את פירותיה הבאושים גם בריבוי התבטאויות סקסיסטיות. קשה לדייק באומדן, שכן מפלס הסקסיזם גבוה גם בסתם ימים של שגרה, ובכל זאת דומה שניתן להבחין בעליה במינון המצ’ואיזם הבלתי מרוסן.  כך, למשל, שגריר ישראל לשעבר באו”ם, דני גילרמן, שמונה על ידי ציפי

January 18, 2009

ראש ממשלת ישראל (עדיין, למרות הכל) אהוד אולמרט, מרוצה: הוא חש שהסיר מעליו את כתם הקלון שדבק בו במלחמת לבנון השניה (2006), ועתה הוא יכול לזקוף את גוו ולהישיר את מבטו. הדרת-כבודו  (honor) הושבה לו, והוא שוב יכול להסתובב ביננו כאחד האדם, כלומר כגבר ישראלי מאצ’ו; “ווינר”, בעברית צחה.  על פי הדיווחים בתקשורת, אולמרט אינו לבד.

January 1, 2009

הטילים הנורים מעזה אל שדרות, אשקלון ושאר הישובים הסובבים אותם הם בלתי נסבלים. מדינה אינה יכולה לאפשר לשכניה לטווח את אזרחיה ולמרר את חייהם. דומני שעל כך אין בישראל חולק. השאלה היא, כמובן, מה לעשות. האפשרויות שעולות לשיח הציבורי ההגמוני, המיינסטרימי, הן – להבליג, כלומר להתריע אבל לא לעשות דבר, לתקוף מן האוויר, או להכנס