כללי

אפריל 25, 2012

שיכורי עצמאות אנחנו. עצמאות מן האנגלים והתורכים, הפולנים והגרמנים, המרוקאים והעירקים: הם שוב לא ידכאו וישפילו אותנו; אנחנו נעשה כטוב בעיננו. או כפי שאנחנו מעדיפים להגדיר זאת: "מה שבא לנו". איך שבא לנו. מתי שבא לנו. כמה שבא לנו. ואף אחד לא יגיד לנו אחרת. כי סבלנו מספיק, דיכאו אותנו די והותר, ויצאנו מעבדות לחירות.

ינואר 27, 2012

היום בתכנית הצהריים של רשת ב', הכל דיבורים, חשפה איילה חסון אירוע שהתרחש, לדבריה, בלשכה בכירה ביותר בישראל. בלשכה זו עבדה אישה יפיפיה. בכיר שעבד באותה לשכה חמד אותה "כממתק", ולא הצליח לכבוש את תאוותו אליה. הסובבים ראו את האותות, ובשקט בשקט, בדיסקרטיות, העבירו את היפיפייה מתפקידה. כך חסכו לבכיר הסתבכות בהטרדה מינית. (מדברי חסון,

ינואר 24, 2012

הבוקר התבשרנו על פרשה חדשה שכנראה תסעיר את התקשורת חמש דקות תמימות (אחרי הדרת-נשים במגזר החרדי והפליית אתיופים בדיור): בכיר במשרד ראש הממשלה מטריד, לכאורה, עובדת זוטרה ממנו.   איך לחשוב על זה? ראשית: האם ההטרדה היא הטרדה מינית, או הטרדה מאיימת, או פגיעה בפרטיות? על כל אחת מן התופעות המזיקות הללו חל חוק אחר, שהוראותיו

ינואר 23, 2012

שר המשפטים, יעקב נאמן, בחר לנסח חוק שיבטל את חזקת הגיל הרך. בכך אין הפתעה: שר המשפטים נאמן בוחר תמיד בעמדות השליליות והמזיקות ביותר. כאילו את נקמתו על הכאב וההשפלה שנגרמו לו עקב ניהול חקירה פלילית נגדו הוא נהנה להינקם בכולנו, הציבור. כי נאמן, כזכור, לא נבחר לתפקידו על ידינו, האזרחים, אלא מונה על ידי

ינואר 4, 2012

 השבוע השתתפתי בהפגנה שארגנו בירושלים "ישראל חופשית" ו"התעוררות" נגד ההפרדה בין נשים וגברים בקווי האוטובוס של אגד המכונים "קווי מהדרין". התכנסנו בככר ספרא, בפתח עירית ירושלים, ועלינו בקבוצות של כעשר נשים וגברים על מספר אוטובוסים בהם נשים יושבות מאחור. ישבנו בקידמת האוטובוס. נסענו עד סופו של הקו, בשכונה חרדית בצפון ירושלים, והמשכנו לנסוע בחזרה, עד

דצמבר 29, 2011

נפל דבר בישראל: האלימות החרדית להדרת נשים מקידמת האוטובוסים הגיעה עד כדי כך שמדינת ישראל גילתה את החוק למניעת הטרדה מינית שהיא עצמה חוקקה! סוף כל סוף, שלוש עשרה שנה אחרי חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית, התביעה, התקשורת והציבור בישראל מגלים שכאשר אדם מכנה אישה "זונה" משום שהיא אישה – הוא מבצע הטרדה מינית על פי חוק!

ספטמבר 9, 2011

במהלך יולי ואוגוסט ראינו את מעמד הביניים, נאבק על רווחתו, על זכותו לא רק לשרוד, אלא לפרוח; זהו בדיוק מאבק על כבוד מחיה. כבוד המחייה מתייחס לכבודו של כל אדם כפרט אנושי ייחודי, בעל יכולות ייחודיות, צרכים ייחודיים, כישורים ייחודיים וזכויות להביא את ייחודיותו החד-פעמית לידי ביטוי ומימוש. שאלת הכבוד שהמחאה החברתית של ישראל, קיץ 2011, העלתה על סדר היום היא – האם הגיע הזמן שישראל תהפוך (או תשוב להיות) חברת כבוד מחיה, ואם כן – כיצד יש להגדיר את סדר העדיפויות כדי לשאוף לכבד את מירב הפרטים בחברה על פי הגדרותיהם את עצמם. ואולם השלטון אינו מגיב לשיח הכבוד הסגולי וכבוד המחיה, ומציע פתרון שונה: הוא עושה כל שביכולתו כדי להחזיר את הציבור הישראלי לשיח הדרת-הכבוד הלאומי (national honor). זהו שיח של סכום אפס: או אנחנו או הם; או שנזכה, או שנפסיד. זהו שיח מפחיד ומאיים, המרחיק ומפריד בין קבוצות אנושיות. מעל לכל, זהו שיח המתייחס לקבוצות לאום, ומדחיק את הפרטים האנושיים, את צרכיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם. הוא מוחק את כבוד המחיה ואף את הכבוד הסגולי. בשיח בו "הם" מאיימים "עלינו", על כל פרט להתגייס, לוותר על צרכיו וחלומותיו, ולהקריב את רווחתו ואף את חייו. התכלית שקופה: לקרוא את כולנו לדגל הדרת-הכבוד הלאומית, ולהשכיח את התביעה לשיח כבוד המחיה והכבוד הסגולי. ההחלטה איך להגיב היא בידינו.

אוגוסט 6, 2011

מחאת האוהלים אינה מחאה בגין פגיעות בכבוד סגולי; זו אינה מחאתם של מי שסובלים דיכוי אכזרי בידי שלטון טוטליטרי אלים, או חרפת רעב. מחאת ישראל של 2011 היא מחאה ציבורית רחבה מאוד בדרישה להכרת המדינה בכבוד מחייתם של תושביה: דרישה שהמדינה תאפשר להם לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח. דרישה להכרה בכבוד מחיה אינה פינוק או ניוון; היא מעידה על בגרות ציבורית והכרה בריאה בערך עצמי. זו מחאה שאינה מסתפקת במינימום ההשרדותי, ותובעת שהמדינה תביע מחויבות לזכות ההגדרה העצמית של כל פרט בהתאם לכישוריו, שאיפותיו והשקפת עולמו. זוהי מחאה אופטימית וציונית; היא שואפת לממש את חזונו של הרצל בדבר חברה חכמה, המשגשגת משום שהיא מאפשרת לכל חבריה למצות את הפוטנציאל האנושי הייחודי הגלום בהם.

מרץ 8, 2011

מרבית ה"אינפורמציה" אשר מסתובבת בשיח הציבורי בישראל על הטרדה מינית אינה קשורה למציאות. מחקר שניתח למעלה מ-400 תיקים של בתי משפט והליכים משמעתיים מספק, לראשונ, מאגר נתונים אמין, מקיף ורציני על החוק למניעת הטרדה מינית שנחקק ביום האישה הבינלאומי, ה-8 במרץ 1998.

מרץ 1, 2011

בימים האחרונים התפרסמו בעיתון "הארץ" שתי ידיעות הנוגעות לשני מרצים מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים: בשני המקרים נקטה האוניברסיטה הליכים, מצאה שתלונות סטודנטיות על ניצול לרעה של כוח היו מוצדקות, והסיקה מסקנות. (זו הכתבה האחרונה שהתפרסמה היום,  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1217849.html ) נגד כל אחד מן המרצים, אייל בן ארי וגדעון ארן, הושמעו כבר לפני שנים תלונות על