את המילה העברית החדשה “הסגברה” למדתי דווקא מסטודנט גבר, עמוס לאור שלמד אצלי בשנה שעברה בתכנית “תקנה”. על סמך בחינת מופעיה של המילה ברשתות אינרנטיות, עמוס מצא ש”הסגברה” היא המקבילה העברית ל”mansplaining”, ומשמעה כפול. במובנה האחד היא מתייחסת למקרים בהם גברים “מסבירים” לנשים, תוך התנשאות והקטנה — גם בהקשרים בהם הן בקיאות יותר מהם. במובנה השני היא מתייחסת למקרים בהם גברים “מסבירים” לנשים סוגיות בנושאים שנידונים ביסודיות בחשיבה הפמיניסטית; זאת מתוך בורות מוחלטת בשדה שיח זה או אף לעצם קיומו, ומתוך עיוורון לכך שהעמדות שהם מציגים כ”רציונליות” ו”אובייקטיביות” הן בעצם תוצרים של נקודת מבט גברית, שהיא בדרך כלל יחסית, פריווילגית ומוטה לא פחות – אם לא יותר – מנקודת המבט הפמיניסטית.

ב”ביקורת הספרים” של גבריאל בוקובזה על ספרה של ענת גור “גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעה מינית בילדוּת וטיפול מותאם” (מוסף “ספרים” של עיתון הארץ, מיום 11 מרץ 2016) זכינו לקבל דוגמא מובהקת של הסגברה כפולה, משני הסוגים. (ראו קישור ל”ביקורת הספרים” של בוקובזה בתחתית).

ספרה של ד”ר גור הוא דוגמא מופתית לכתיבה פמיניסטית אמיצה ופורצת דרך. מרגע שנטלתי אותו לידי, לא יכולתי להניחו. הספר רווי בתובנות מקצועיות ואנושיות המושתתות על עשרות שנות הניסיון המקצועי של כותבתו; הוא מפנה בנדיבות לספרות מקצועית מעשירה; חשוב מכל – הוא נותן במה מכבדת לקולותיהן הצלולים של המרואיינות, שעליהן הוא מתבסס, שורדות אמיצות הן של פגיעות מיניות והן של הפרעות אכילה. (לשון אישה לכל אורך הרשימה מתייחסת גם לגברים). על סמך ניסיון קליני ומומחיות מקצועית אדירים בתחום הפגיעות המיניות, ד”ר גור בוחנת ביסודיות את “הטיפול שמקבלות בתחום הפרעות אכילה מטופלות שעברו פגיעות מיניות בילדות” (עמוד 13).

אין ולא ניתן לכמת את הקשר בין שתי התופעות, שרבות מקרבנותיהן חיות בהכחשה, הדחקה, הסתרה ודיסוציאציה. הספר אינו עוסק במספרים; הוא מציע שהפרעות אכילה ופגיעות בילדוּת הן שתי תופעות חברתיות שנפוצות בעולם הפטריארכלי, והבנת הקשר ביניהן יכול להוליד תובנות טיפוליות מועילות. הספר מפתח המשגה שיטתית ומפתח כיוון טיפול המבוסס על התחשבות במרכיבים הרבים והמסובכים של פוסט-טראומה מורכבת ממנה עלולות לסבול מי שלקו בהפרעות אכילה והן גם קרבנות של פגיעות מיניות בילדוּת. שיטת הטיפול המוצעת מדגישה את ערכן האנושי של המטופלות ואת החשיבות של השבת תחושת השליטה והעצמיות שלהן. בוקובזה מסתפק בהצגה שטחית של חלקיק דחלילי משיטתה של ד”ר גור כבסיס למתקפתו המוחצת. הוא אינו מהסס להאשים את הכותבת בחוסר מדעיות הפוגם במחקרה עד היסוד, בהפרחת דברים בלתי מבוססים, ובחוסר רגישות(!). בהדגמה מופתית של הסגברה כפולה, בוקובזה,  שאינו מומחה לא בפגיעות מיניות ולא בהפרעות אכילה, מסביר למומחית בפגיעות מיניות את העיסוק בתחום מומחיותה, תוך התעלמות מוחלטת מהשיח הפמיניסטי העשיר שבתוכו ממוקם ספרה. בהתלהמותו, הוא אינו מהסס לנזוף ולהוקיע גם את מי שאישרו את תואר הדוקטור של גור ואת מי שהעז לפרסם את ספרה: “אפשר היה לצפות ממנחה הדוקטורט שלה או מעורך הסדרה לדרוש שימוש מחמיר יותר בראיות”.

על מה יוצא קצפו של בוקובזה? ראשית – עצם הקשירה השיטתית בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות מסוכנת בעיניו, כי היא “עלולה לעורר בהלת שווא, אשמות כוזבות וכאב נפשי ומשפחתי בל ישוער”. בקיצור: אבות ואחים של נשים הסובלות מהפרעות אכילה עלולים, חלילה, להיות מואשמים בפגיעות מיניות בהן. אולי כדאי להזכיר שכשפרויד קישר בין “היסטריה נשית” ובין פגיעות מיניות בילדוּת — הוא הושתק על ידי החוששים שהזרקור עלול להיות מופנה לקרוביהן של המטופלות. ממש כמו בוקובזה. אזכיר עוד שתת-הדיווח בתחום הפגיעות המיניות הוא כה גדול, שהחרדה מפני מגיפה של תלונות שווא היא בעצמה היסטריה, או פאניקה מוסרית.

שנית — כמקובל בחשיבה פמיניסטית, ד”ר גור מתייחסת לחברה הפטריארכלית כסמכותנית וכוחנית ביחס לנשים, וזה מקומם את רגישותו הגברית של בוקובזה. “הקלות שבה מאשימה גור את הגבריות באחריות לפגיעה וניצול היא מקוממת וסקסיסטית. העובדה שיש גברים שפוגעים מינית אינה מצדיקה האשמה בניצול כלפי כלל אוכלוסיית הגברים”.  במילים פשוטות: אין ולא היו מבני כוח פטריארכליים; אין קשר בין מבנים לא קיימים כאלה לבין פגיעות מיניות כתופעה חברתית מושתקת. כה אמר בוקובזה ומי שתעיז לומר אחרת – תוּקע כסקסיסטית. כלומר: “פמיניסטית = סקסיסטית”.

שלישית, בוקובזה טוען שאצל גברים יש לא פחות הפרעות אכילה, “שפשוט באות לידי ביטוי באופנים אחרים, כמו התמכרות לספורט וחיטוב שרירי עד כדי פגיעה עצמית”, וגור הייתה חייבת להתייחס גם אליהם. כלומר, לשיטתו, כל דבר שהוא בוחר להגדיר כהפרעת אכילה (כמו התמכרות לספורט) הוא הפרעת אכילה, בין שיש לכך “ראיות מדעיות” מחקריות מבוססות ובין שלא. העיקר שיוכל לטעון שגברים סובלים מן התופעה לא פחות מנשים (היכן הביסוס ה”מדעי”?), ושבחירתה של ד”ר גור לעסוק רק בנשים מעידה על “קוצר רואי” ומגמתיות. יכולתי להמשיך ולחשוף את קלון ההסגברה של “ביקורת הספרים” שמוסף הספרים של הארץ בחר משום מה לפרסם, אך אחוס.

מה שבעצם אומר בוקובזה – תוך התחמקות מלפרש – הוא שהוא מסרב להכיר בלגיטימיות של הדיסציפלינה הפמיניסטית ומוחה על החוצפה להכיר בה כמקצועית, מדעית (ככל שמדעי האדם הם מדעיים), וראויה לפרסום על פי הקריטריונים שלה עצמה, כפי שהם מפותחים על ידי הוגותיה מזה עשורים רבים. עוד, הוא מסרב לקבל את האפשרות שמומחית לפגיעות מיניות יודעת על מה היא מדברת. וחשוב מכל, הוא עומד על זכותו להסגביר.

אגב, במאמרו על פוליאמוריה (ההיפך ממונוגמיה) שהתפרסם במקביל לקטילת ספרה של ד”ר גור, (מוסף הארץ, 18.3.16), בוקובזה טוען על סמך ראיונות שהוא טוען שערך (עם כמה מרואיינים? לא כתוב) שהמשיכה לפוליאמוריה משחזרת כשל בקשר עם אחד ההורים ומובילה לכאב. ואני תוהה – האם קישור גורף זה הוא “מדעי” ומבוסס על “ראיות” מוצקות וחד משמעיות? האם אינו מזמין האשמות שווא של הורי-“פוליאמורים”? בוקובזה, טול קורה מבין עיניך…  במומך אתה פוסל!

למי שרוצות ורוצים לבחון את “ביקורת הספרים” עצמה – ראו http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2874189

אני מצביעה בעד הטקסט כחומר לימוד חשוב בקורסים פמיניסטיים, ומעלה את בוקובזה לבחירה כמסגביר הלאומי.