המאבק על שם משפחתן של נשים בישראל נמשך כמעט מיום הקמת המדינה. בתמצית: המאבק הוא לנתק את הקישור האוטומטי בין הסטטוס המשפחתי של אישה (רווקה, נשואה, גרושה), ובין שם משפחתה. הקישור האוטומטי מקורו בתפיסה הפטריארכלית האנגלוסקסית שכאשר אשה נישאת לאיש, היא הופכת מ”גברת שרה לוי” ל”אשתו של אברהם כהן”, ולכן לגברת (אברהם) כהן. עם חקיקת חוק השמות, כבר בשנת 1952, החליטה הכנסת לאפשר לנשים לא לקבל את שם המשפחה של בני זוגן, ולבחור להמשיך להקרא בשמן (מדברי הכנסת עולה שאחת הדאגות היתה שאישה שכל משפחתה נספתה בשואה לא תוכל להמשיך לקיים את שם המשפחה אם תאלץ לקבל את שם משפחתו של אישה. אבל הכנסת, כבר אז, חשבה גם על נשים בעלות קריירה מקצועית, שאינן מעוניינות להפרד משמן המקצועי). ואולם למשרד הפנים היו תפיסות משלו, וההנחיה הפנימית שהונהגה (אף שמעולם לא פורסמה ולא נודעה ברבים) היתה שאשה שאינה מבקשת באופן רשמי לשמור את שמה במשך שנת נישואיה הראשונה, איבדה את זכותה, וחובה עליה לקבל את שם משפחת אישה. נשים שכלל לא ידעו ששם משפחתן הוחלף גילו זאת פעמים רבות רק לאחר שחלפה שנה מיום נישואיהן (כאשר החליפו תעודת זהות או דרכון, או כאשר ילדו), ואז גילו שמאוחר מדי. אף שההנחיה הפנימית היתה בלתי חוקית בעליל, רובן ויתרו, כי למי יש סבלנות להלחם בטחנות רוח.

אני התוודעתי לסוגיה לראשונה מתישהו במחצית שנות השמונים, בזכות אישה שגילתה בוקר אחד ששם משפחתה הוחלף ללא ידיעתה וללא הסכמתה, לשם משפחתו של בן זוגה, ולא עלה על דעתה להכנע לתכתיבי הבירוקרטיה. איילת סמוני, מירושלים, חברת ילדות, התקשרה אלי מזועזעת ונזעמת, ולאחר תכתובת ארוכה עם משרד הפנים – הכנו עתירה לבג”צ. ואולם משרד הפנים לא העלה על דעתו לאפשר לבית המשפט העליון להכתיב לו כיצד לכלכל את ענייניו, ולכן עם הגשת הבג”צ הסכים לבא לקראת העותרת, ובאופן יוצא דופן להשיב לה את שם משפחתה. בכך, כמובן, השמיט את הקרקע מתחת האפשרות לעתור לבג”צ ולהשיג ביטול מפורש וגורף של ההנחיה הפנימית הבלתי חוקית. ניסינו לדרוש שהבג”צ יהיה עקרוני, אך הפרקליטות טענה שהסוגיה ברורה לחלוטין (איילת סמוני צדקה מעל לכל ספק), ולכן אין כל צורך בבג”צ מקום שהחוק ברור למדינה כשם שהוא ברור לעותרת.

ברור למדינה – אולי, אך משרד הפנים הוסיף לעשות בדיוק כרצונו, כלומר לנהוג על פי הנחייתו הפנימית הבלתי חוקית, ולשנות את שם משפחתן של נשים מתחתנות. עוד שני בג”צים פוטנציאלים הוכשלו על ידי הענות לדרישת העותרות- אך ללא שינוי העמדה הכללית. גם אמירה מפורשת של נשיא בית המשפט העליון שההנחיה הפנימית איננה חוקית (שנאמרה שאמירת אגב בהחלטה בעניינה של אישה שבקשה להוסיף את שם משפחת בן זוגה לזה שלה, למרות שלא היו נשואים), לא הועילה. וגם לא המכתבים החוזרים ונשנים שנשלחו למשרד הפנים.

בשנת 1996 יזם חבר הכנסת דדי צוקר תיקון לחוק השמות שנועד להבהיר נקודה זו. כדי להוציא דברים מידי ספק, הצעתי לנסח במפורש ובמדוייק בחוק עצמו מהן האופציות העומדות בפני בני זוג נישאים: זכותם לא לעשות דבר, ואז ישאר כל אחד מהם עם שם משפחתו; זכותם לבקש ששניהם ייקראו באחד משני שמות המשפחה, או בשניהם גם יחד, או בשם משפחה חדש, או שכל אחד מהם ימשיך לשאת את שמו ויצרף אליו את שם המשפחה השני- או שם חדש כלשהו ששני בני הזוג יסכימו עליו. חובתו של רושם הנישואין ליידע את בני הזוג אודות האפשרויות השונות, ולהציג להם טופס באמצעותו הם מתבקשים לבחור את שמותיהם. לא מילאו בני הזוג את הטופס, או שרושם הנישואין לא מילא את תפקידו ולא הציגו בפניהם – ברירת המחדל היא שכל אחד נותר עם שמו. חבר הכנסת צוקר, שהיה אז יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, וצידד בשוויון מלא ונאור, הבין, קיבל, והעביר את הניסוח המדוייק. ומאז זהו החוק במדינת ישראל. על הנייר. אך לא במשרד הפנים.

בעשור מאז נחקק החוק המשיך משרד הפנים לנהוג כדרכו, למרות פניות חוזרות ונשנות, בלתי פוסקות, של נשים זועמות ושל שדולת הנשים. גם הטקטיקה לא שונתה: כל אישה שהתעקשה מאוד (והגיעה למכתב משפטי חתום על ידי עורכת דין), זכתה ביחס מיוחד, “לפנים משורת הדין”, ושמה הוחזר לה. אך המדיניות הכללית לא שונתה. שר פנים הלך ואחר בא, והמדיניות על כנה נותרה. למרות ביקורת של מבקר המדינה, ודיווחים אקראיים מדי פעם בתקשורת (ממש כמו זה האחרון, ממרץ 2005). היועצים המשפטיים מתחלפים, רושמי הנישואין מתחלפים – והמדיניות לעולם נשארת. גם התירוצים מתחלפים. כך, למשל, במשך מספר שנים טען המשרד שאין מימון לתכנת מחשב חדשה שתשנה את הנוהל. אחר כך נטען כי תוכנה חדשה כזו נמצאת בהליכי התקנה. אחר כך נטען כי היא הותקנה, אך טרם הוכנסה לפעולה. לפני כשנתיים טען המשרד שהנה, אוטוטוטו – הדבר קורה, והחוק יוצא מן הכוח אל הפועל. עוד רגע ממש. והנה החודש התבשרנו כי עידית שבתאי-סידיס קמה בוקר אחד וגילתה (כמו כל כך הרבה נשים לפניה) ששמה הוחלף לשם משפחתו של בן זוגה. הפעם המשרד טוען שהדבר שוב אינו קורה, וזו תקלה חד פעמית. התירוצים, כאמור, משתנים. ללא בושה. ועכשיו יהיה שקט תעשייתי, ועוד שנה או שנתיים נשוב ונקרא על אישה שקמה בוקר אחד ושמה נלקח ממנה, והיא הפכה מגברת שרה כהן לגברת אברהם לוי.

ההיסטוריה חשובה. לא רק מפני שהיא חוזרת, וחשוב להכיר את דפוסיה. גם בגלל שהיא מאפשרת להבין את הגיון הדברים החומק מן העין כאשר מביטים על גילוי יחיד, קוריאוזי, אנקדוטלי, כמו זו של עידית שבתאי-סידיס. משרד הפנים, הממסד, הבירוקרטיה, בין שנוהל על ידי ש”ס, על ידי שרנסקי, על ידי שינוי או על ידי כל מפלגה אחרת, מסרב, באופן שיטתי ומתמשך, כמעט מיום הקמת המדינה, לאפשר לנשים לממש את זכותן המשפטית ולנתק את הקישור האוטומטי בין הסטטוס המשפחתי שלהן ובין שם משפחתן. פשוט מסרב. בכל דרך, בכל צורה, בכל מחיר. הבשורה המשמחת היא שהנשים, מצדן, מסרבות לוותר. הן ממשיכות להזדעק, לקבול, לעתור ולהלחם. הממסד הפטריארכלי שוחק, אך לא מצליח להשתיק. ההתנגדות נמשכת. וזה לא מעט.

(לסיפורה של עידית שבתאי-סידיס בהארץ מיום 10.3.05 ראו
http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=550670
למאמר מלא על השתלשלות העניינים מיום חקיקת חוק השמות ועד לחקיקת התיקון משנת 1996 ראו מאמרי “לכל אישה יש שם”, שקישור אליו מופיע בעמודה הימנית של העמוד, תחת “מאמרים אקדמיים בעברית ובאנגלית.

תודה ליופי תירוש, העוסקת אף היא במלחמה על שמות, על שהביאה את סיפורה של עידית שבתאי-סידיס לתשומת לבי).