בשבועות האחרונים התכסו כבישי הארץ ואחורי האוטובוסים, כמו פטריות אחרי הגשם, בשלטים המכריזים החלטית כי “ללא חובות – אין זכויות”. פשטותה הקליטה של המשוואה הופכת אותה לשובת לב, והמסר נשמע כמעט מובן מאליו: איך אפשר לקנות זכויות אם לא באמצעות עמידה בחובות? (או בניסוח שהפך לתמצית הפוליטיקה הישראלית: “יתנו – יקבלו”). ואולם אם עוצרים להקדיש לססמא דקה של מחשבה, מתברר מיד כי תעמולת בחירות בוטה זו היא עוד דוגמא לא רק לשטיפת מוח פוליטית מסוכנת, אלא גם להשחתת השפה. ממש כמו “מלחמה היא שלום”, “עבדות היא חירות”, ושאר הססמאות ההחלטיות, הפשוטות, הקליטות, שג’ורג’ אורוול צרב בתודעתנו בנבואת “1984” שלו. למה? כי בעולם החופשי של זכויות האדם, האכסיומא הערכית היא הפוכה בתכלית: “זכויות אדם מוקנות לכל אדם מרגע לידתו, ללא כל תנאי מוקדם”. כלומר, העולם המודרני המקדש את זכויות האדם קובע החלטית כי “זכויות – בלי שום קשר לחובות”.

 העשרה לדצמבר מצוין בעולם כיום זכויות האדם הבינלאומי. ביום זה, בשנת 1948, אישרו מדינות העולם (כולל ישראל) את “ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם”. הכרזה זו היא תגובה מובהקת של העולם החדש לזוועות הפשיזם שהגיעו במלחמת העולם השנייה לשיאים חסרי תקדים, ובהם, כמובן, השמדת העם היהודי. ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם, שאחד ממנסחיה היה הפילוסוף ההומניסט, הצרפתי היהודי, רנה קאסן, מגיבה לפשיזם של ראשית המאה העשרים ומציבה למולו את הדיבר האחד המוחלט שנועד לאחד את העולם המודרני של אחרי מלחמת העולם השנייה: “כל אדם זכאי, באשר הוא אדם, לכל זכויות האדם היסודיות”. ללא תנאים, ללא קביעות מוקדמות, ללא מילוי חובות. מדוע? זאת קובעת ההכרזה בפתיח שלה: כי כל בני האדם נולדו שווים בכבודם הסגולי (ה-dignity שלהם); כולם נולדו למשפחת האדם, ולכן הם בעלי ערך מוחלט הנגזר מן האנושי. וכדי להבטיח ערך מוחלט זה של האנושי, ערך הטבוע בכל אחת ואחד מאיתנו מרגע לידתנו, אנו, העולם, קובעים כי זכויות האדם היסודיות הן מוחלטות ובלתי מותנות. הן קיימות לכל אדם מרגע לידתו ועד רגע מותו.

 הרעיון ש”רק מילוי חובות מקנה זכויות” היה הנחת העבודה של העולם העתיק. בעולם בו מרבית בני האדם היו משועבדים למלכים, לאדונים, לאצילים, לכוהנים ולבעלים, הם היו כפופים, בראש ובראשונה, לחובות כלפי מי ששלטו בחייהם. מי שמילא את חובותיו כלפי השולט בו, החזק ממנו, זכה ליהנות מ”זכויות”. עבד שעבד את אדוניו זכה במזון ודיור; אריס שעבד את אדמת אדונו לא גורש מעליה; אישה שעבדה את בעלה לא הוכתה על ידיו. עולם המקדים חובות לזכויות מקדים את האדון, החזק, השליט, למי שמוכפפים לו, שהם תמיד רוב בני האדם. בעידן הפשיסטי של ראשית המאה העשרים, העקרון “אין זכויות בלי חובות” הלך יד ביד עם הקדמת הקולקטיב לפרט; הקדמת הלאום לאדם. רק מי שהקריב את עצמו ללאום הגרמני, או האיטלקי, מי שקיבל על עצמו ללא סייג לציית לתכתיבי המנהיגים הפשיסטיים – נהנה מן הזכויות שהוענקו על ידי הקולקטיב ומנהיגיו לחברי הקבוצה הצייתניים, משתפי הפעולה.

 ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם, שאת אישורה אנו חוגגים היום, הפכה על פיה את השקפת העולם העתיקה, זו שאומצה גם על ידי הפשיזם. במקומה, ההכרזה קבעה כאכסיומא הנחת יסוד ליברלית המקדשת חופש, שוויון וכבוד סגולי: הפרט קודם לכלל; כל פרט הוא בעל כבוד סגולי זהה לשל כל פרט אחר; זכויות היסוד של האדם הן מוחלטות, וקיימות לכל אדם מרגע לידתו. אין צורך במילוי חובות כדי לקנות את זכויות היסוד של האדם. ביום זכויות האדם של שנת 2012, 64 שנים אחרי אישור ההכרזה, תעמולת הבחירות של הימין הקיצוני בישראל מחזירה אותנו אל נקודת האפס. היא מחייבת אותנו לעצור ולבחור: עולם של שליטה ודיכוי, או חופש ושוויון כבודו הסגולי של האדם; פשיזם או דמוקרטיה ליברלית.(המאמר התפרסם גם בהארץ)

 תוספת מיום 13.12.2012.     רגע של שמחה (שמחת עניים טובה יותר מלא כלום…)  שופט בית המשפט העליון אלייקים רובינשטיין פסל את שלטי החוצות “בלי חובות אין זכויות”. הוא קבע בצדק מלא שהן גזעניות, לא ראויות במדינה דמוקרטית, ופוגעות גם ברגשותיהם של אזרחי ישראל הערבים (שנגדם, כמובן, כוונה התעמולה הנבזית) וגם ברגשותיהם של אזרחים אחרים במדינה (אני מעידה – גם זה נכון). רגע של נחת, קורת רוח ותקוה. אין ברירה – חייבים רגעים כאלה כדי להתחזק לקראת הבאות (שלא יבואו עלינו לטובה, על זה אפשר לבנות…)