מסוט אוזיל הוא קשר התקפי של קבוצת הכדורגל האנגלית ארסנל. הוא גם מוסלמי ממוצא טורקי שפרסם ציוץ של גינוי המתייחס הן לדיכוי האכזרי שסין מדכאת את האוכלוסייה האויגורית שלה, והן לשתיקתו המקוממת של העולם המוסלמי, כאשר, כדברי אוזיל, “הקוראן נשרף, מסגדים נסגרים, בתי ספר מוסלמים נאסרים, כוהני דת נהרגים בזה אחרי זה”. התגובה הסינית לא איחרה לבוא: רשת השידור הממלכתית הראשית של סין, CCTV, ביטלה שידור של משחק כדורגל שבו השתתפו קבוצות ארסנל ומנצ’סטר סיטי. גם תגובתה המתקרנפת של ארסנל לא איחרה לבוא: היא הבהירה שדברי הביקורת הנכוחים של אוזיל אינם מייצגים אותה, מכיוון שכמועדון ספורט היא נמנעת מהתערבות בפוליטיקה. פרשה זו באה, כזכור, אחרי ציוץ דומה של דריל מורי, מנהל קבוצת יוסטון רוקטס ב–NBA האמריקאי, שקרא לעמוד לצד המפגינים בהונג קונג, תגובה סינית דומה, והתקרנפות דומה.

ככל שפרשות אלה זוכות לסיקור תקשורתי, הוא מתרכז בעלות הכלכלית האדירה של החרם הסיני לקבוצות ספורט מערביות. אבל הפרשות המחרידות הללו צריכות לעורר דיון ציבורי נוקב והיערכות עולמית להתמודדות עם תרבות הדיכוי שסין משליטה על העולם.

סין איננה מוכנה לקבל ביקורת, גם כשהיא כולאת מאות אלפי אזרחים מוסלמים במחנות ריכוז ומעבירה אותם גיהנום. גם כשהיא מפלה אזרחים על בסיס דת והשתייכות אתנית, שוללת מהם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, ומפעילה עליהם את שיטות העינוי המחרידות שהפעילו הסובייטים בגולאגים והנאצים במחנות הריכוז שלהם. כך המדינה הסינית, וכך, ככל הנראה, רבים מאזרחיה, שמחונכים על נאמנות למולדת בכל מחיר: אזרח סיני שרואיין על הנושא אמר בלהט שסינים לא יסבלו ביקורת חיצונית על מדיניות ארצם, ויחרימו כל אדם או קבוצה שיעיזו להתערב בענייניהם הפנימיים.

המדיניות הסינית המוצהרת והשקפת עולמם של סינים רבים עומדות בסתירה מוחלטת לערכי היסוד הבסיסיים ביותר של תרבות כבוד האדם, חירותו וזכויות האדם. בעולם שמקדש את החירות האנושית, חופש הביטוי הוא בבת העין; אם ניתן להגבילו, זה אך ורק במקרים שהוא עלול לגרום נזק ממשי לזולת, כמו בהסתה לגזענות, לשון הרע, סחיטה באיומים או הטרדה מינית. בכל מקרה אחר — בוודאי ובוודאי כשמדובר באמירת אמת ובגינוי של דיכוי — חופש הביטוי הוא קדוש. יתרה מכך: שלטון זכויות האדם האוניברסלי אומץ על ידי המדינות החברות באו”ם בדיוק כדי להתערב בהתנהלותן של מדינות כאשר הן פוגעות בזכויות יסוד של מי שמצויים בתחומיהן וכפופים לשליטתן. זהו יישום הלקח מן השתיקה העולמית נוכח הדיכוי המפלצתי שהפעילה גרמניה הנאצית כלפי “מתנגדי משטר”, מיעוטים אתניים ודתיים וקבוצות לא אהודות אחרות (כמו מי שהוגדרו כחולים בגופם או בנפשם). משטר זכויות האדם האוניברסלי נוסד ואושרר על ידי מדינות העולם בדיוק כדי להתערב כאשר מדינה מנצלת לרעה את כוחה כלפי קבוצות שאינן יכולות להתמודד עמו, כמו, למשל, הנשים באפגניסטאן, או הכורדים בטורקיה.

סין היא, כידוע, המעצמה העולה. כבר עשרות שנים שמרבית מדינות העולם מעבירות לסין את ייצור כל הטובין שהן צורכות; הן מעצימות את כלכלתה ומפתחות תלות מוחלטת בה. ככל שכוחה עולה, סין מבהירה ללא היסוס שהיא תשליט על העולם כולו לא רק את כללי המשחק הכלכליים שלה, אלא גם את תרבותה וערכיה. ומשמעות הדבר היא ביטול מלא של תרבות החופש וכבוד האדם שהעולם בנה בעמל רב אחרי שתי מלחמות העולם. לא ששאר מדינות העולם אכן נוהגות תמיד בהתאם לערכי החופש והכבוד המוצהרים באמנות הבינלאומיות; אך רבות מהן לפחות מתיימרות להיות מחויבות להם, ויש ביניהן כאלה שבאמת משתדלות. קריאת התיגר הגלויה של סין על תרבות החופש והכבוד איננה ספורטיבית, איננה שייכת למדורי הכלכלה ואיננה קוריוז; התגובה לה צריכה להיות מאבק איתנים בינלאומי על נשמתה של התרבות שמנסה להבטיח את זכויותינו.

לכן אסור לשמוח לאידן של ענקיות ספורט שסופגות מכות פיננסיות כששחקניהן מצייצים, ואסור לרחם עליהן ולהבין את התקרנפותן: צריך לקרוא להן לעמוד מאחורי שחקניהן האמיצים, להגן על חופש הביטוי שלהם, ולהצטרף אליהם כאשר הם מגנים זוועות נגד האנושות. שתיקתה של ארסנל נוכח דיכוי האויגורים על ידי סין לא שונה מן השתיקה הבלתי נסלחת במאה הקודמת נוכח דיכוי הארמנים בטורקיה או ההומוסקסואלים, הצוענים והיהודים בגרמניה הנאצית (הרבה לפני המלחמה ויישום “הפתרון הסופי”).

בהקשר זה אי אפשר שלא לציין שיש עוד מדינה אחת, שלמרות שאיננה מעצמה עולמית כלכלית ואינה יכולה לפגוע בכיסן של ענקיות ספורט, דורשת — ומצליחה להשיג — סתימת פיות והשתקת חופש הביטוי במדינות הנאורות ביותר במערב, ככל שהדבר נוגע לביקורת מדיניות הדיכוי שלה. כן, כמובן, זהו ההישג הגדול ביותר (אם לא היחיד) של ממשלת נתניהו. ממשלה שנכשלה בשמירה על — שלא לומר פיתוח — מערכות החינוך, הבריאות והתחבורה במדינה, הצליחה לגרום למדינות שמובילות את תרבות המערב — צרפת, ארצות הברית וגרמניה — לאסור ביקורת על דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה. קשה להאמין, אבל בלי סנקציה כלכלית אחת, ממשלת הימין הקיצוני של ישראל הצליחה להביא מדינות נאורות שמתיימרות להיות מחויבות לליברליזם ולנאורות לקבוע שהעברת ביקורת על מדיניותה של ישראל היא סוג של אנטישמיות, ולכן לא לגיטימית.

אז כן, ברור שיש מי שמשתמשים בגינוי הכיבוש כדי לבטא סנטימנטים גזעניים אנטישמיים. אבל יש מי שמגנים את הכיבוש הישראלי ואת הדיכוי האכזרי של האוכלוסייה האזרחית במסגרת חופש הביטוי, תוך אמירת אמת והגנה על כבוד האדם וחירותו — בדיוק כדי לנסות להחיל את משטר זכויות האדם האוניברסלי על האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה. והנה, בלי כלים כלכליים, אבל עם הרבה סחטנות רגשית, מניפולציה צינית של רגשות האשם וניצול לרעה של זכר השואה, ממשלת ישראל מצליחה להשתיק ביקורת על מדיניותה ולהביא מדינות לצנזר את עצמן ולהתנער מאחריותן להומניזם. סין היא אולי המעצמה העולמית העולה, אבל יש לה עוד הרבה ללמוד מאתנו.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ב-21.12.2019