רוית הכט מלינה ש”השמאל אינו חדל מלרצוח את האב”. ימים ספורים אחריה, יוסי ורטר קובע “שם תמיד שוחטים ואז מתגעגעים. … מרצ היא מפלגה אוכלת ראשיה. .. חיה מוזרה היא מצביע מרצ מסורתי. תמיד ירטון על מנהיגו דהיום רק כדי להתגעגע אליו בהמשך”. הכט מאשימה ש”בכל פעם תהליך ההוצאה להורג נדמה בעיני מצביעי השמאל כהתחדשות”, אבל למעשה זהו “דפוס קבוע” ופתטי. אז ראשית, נראה שגם ההתגוללות החוזרת ונשנית של פובליציסטים ופרשנים מן הצד השמאלי של המפה על “השמאל” אולי נדמית בעיניהם כהתחדשות, אך היא דפוס קבוע עד זרא שאין בו שום חן או תועלת, במיוחד כשהוא כוללני (“השמאל”) ועקר.
שנית, הכט, ורטר ודומיהם מתייחסים לעצם הביקורת של מצביעי מרצ כלפי הנהגת המפלגה – בלי להתייחס לתכני הביקורת. כאילו עצם קיומה של ביקורת הוא שלילי ומסוכן, ולא משנה למה היא מכוונת. דומה שהפרשנים הפוליטיים הללו מבלי משים אמצו את ההתנהלות שהם מייחסים למצביעי ביבי: שמתיחת ביקורת על מנהיג אסורה, ולא משנים תכניה, או הקשר שלה למציאות. אז אולי צריך להזכיר להם שמתיחת ביקורת עניינית על התנהלותם של מנהיגי מפלגה היא חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם של מצביעי מרצ; שויתור על ביקורת כזו הוא כניעה ללא קרב להשקפת העולם היריבה.
כך, למשל, הכט נוזפת במבקרים את הורוביץ, שהיה, לטענתה, “בסך הכל היה שר בריאות טוב מאוד”. ברוח הקביעות החוזרות ונשנות שביבי הוא ראש הממשלה הטוב בעולם, שמושמעות בלי שום קישור להתנהלותו. שהרי מעל דפיו של עיתון זה פורסמו ראיות רבות הסודקות—שלא לומר מנפצות – את הטענה שהורוביץ היה שר בריאות טוב מאוד. כך, למשל, העיתונאי החוקר מוטי גילת טען שהורוביץ מאפשר את המשך התנהלותה השערורייתית של מנכ”לית בית החולים וולפסון, ד”ר ענת אנגל, ומונע, שלא כדין, פרסומו של דו”ח יסודי ועב כרס שכתב בנידון החשב הכללי באוצר לאחר בדיקה של חצי שנה. הורוביץ מהר לפרסם מאמר תגובה מתקרבן, בו מחה על סגנון הביקורת שנמתחה עליו, אך לא הגיב ולו במילה אחת להאשמות החריפות לגבי בית החולים וולפסון. אין מנוס מההכרה שהשתיקה כהודאה, וההתקרבנות – נתניהואית.
למחדל אחר שיוחס לו הורוביץ דווקא הגיב. גילת פרסם שהמוסד הגריאטרי בראשון לציון, שנתרם על ידי הג’וינט כדי להעניק איכות חיים לניצולי שואה וקשישים חסרי אמצעים, מיובש מזה זמן על ידי משרד הבריאות, כדי שיתרוקן מאוכלוסיתו ואפשר יהיה למכור אותו לכרישי נדל”ן הלוטשים עין לאדמותיו. הון שלטון ציני במרעו. בתגובתו לאישום, הורוביץ הודה בכך שמשרד הבריאות ייבש את המוסד, אך הצהיר כי הוא הציל את המצב והשיב עטרה ליושנה.
דא עקא שיפעת כהן, נציגת משפחותיהם של דיירי המוסד, העידה שדברי הרהב של השר חסרי כיסוי: אחד עשר מתוך ארבעה עשר ביתני המוסד עומדים ריקים, בשעה שניצולי שואה שפונים ומבקשים להתקבל אליו נענים שבהוראת משרד הבריאות המוסד אינו מקבל דיירים חדשים. כהן מעידה שפניות חוזרות ונשנות למשרד הבריאות פשוט לא נענו. לדברים אלה הורוביץ לא טרח להשיב (אולי כי היו מנומסים ואי אפשר היה להתקרבן ביחס לסגנונם). עוד שתיקה כהודאה.
הטענה שמשרד הבריאות – והורוביץ בראשו – פשוט לא עונים נשמעה עכשיו גם מפי קרן הפילנתרופיה הלמסלי בפרשיה המחפירה של התרומות לבית החולים ברזילי. רוני לינדר פרסמה בדה מרקר שבית החולים העביר סכומי כסף גדולים לידיים פרטיות – בניגוד גמור להתחייבותו לקרן שתרמה את הכספים. אנשי הקרן פנו שוב ושוב למשרד הבריאות, שיקרא את בית החולים לסדר, אך לא נענו. כך מבצבץ לו דפוס לא של רצח אב, אלא דווקא של אזלת יד וחדלון של העומד בראש המפלגה. כמו אלה שהתגלו במינויה של ח”כ ג’ידא רינאווי זועבי בלי לבדוק מי היא, ובהזנחת הקשר איתה במהלך כהונתה בכנסת.
פרשת זועבי חשפה את ערוותו של הורוביץ בעוד אופן עמוק ומהותי. דבריה הקשים על התנהלותה השערורייתית של משטרת ישראל בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקלה, היו מראה ענקית ששיקפה את הדברים שהורוביץ עצמו היה צריך לומר, אך, כרגיל – שתק. מצביעי מרצ הצביעו בשבילה כדי שגם כשהיא בממשלה שמנסה לשקם את המדינה ולהצילה מידי ארגון הפשע המאיים להרוס אותה, לכל הפחות תזעק כנגד עוולות הכיבוש ושאר הפגיעות בזכויות אדם. רינאווי זועבי היתה הילד שקרא שבכל הקשור בעמידה על זכויות אדם בהקשר הכיבוש, הורוביץ עירום.
התייחסות לפרטים מלמדת שמצביעי מרצ ביקרו את הורוביץ לא בגלל מחלה אוטו אימונית ממארת, שגורמת להם לאכול את ראשם; הם ביקרו אותו לגופו של עניין, על התנהלות שאינה עומדת בסטנדרטים שהם מציבים להנהגה. בעולם נורמאלי, זה היה צריך להיות מובן מאליו, שלא לומר חיובי ביותר. והתפטרותו של מנהיג שכשל היא לא רק מבורכת אלא הכרחית. רק בעולם שבו התנהלות מצביעי “רק ביבי” הפכה לנורמה, והשתלטה על תודעתם של פרשנים פוליטיים בעיתון לאנשים חושבים, תופעה כזו היא בסיס למתקפה ארסית משולחת רסן על “החיה המוזרה שהיא מצביע מרצ טיפוסי.”
וזה לב הבעיה. כשהיא משתמשת ב”רצח האב” הפרוידיאני, הכט מדמה את מצביעי מרצ לשבט פרימורדיאלי שחבריו נאבקים על כוח ומעמד. היא מצביעה על כך שבשבט היריב (“רק ביבי”) לעולם לא רוצחים את האב, והנה הוא מלוכד ויציב. אבל מרצ איננה שבט, ואינה זקוקה לאב. מרצ היא מפלגה פוליטית, שמציגה השקפת עולם שמצביעיה מצפים מנבחריהם לגלם, לקדם ולפתח. יתכן שבמחנה התומך בנתניהו הכמיהה לאב גוברת על הכל; שהמנהיג הוא המסר. אבל מצביעי מרצ אינם מחפשים דמות גדולה מן החיים להאמין בה, לבטוח בה ולהשאיר בידיה את ניווט חייהם. מצביעי ביבי אולי יכולים לישון בשקט כשהוא מנווט את ספינת מדינתם; מצביעי מרצ זקוקים לדרך ודורשים מהנהגת המפלגה לשרטט אותה ולהלחם עליה. כשיפסיקו לעשות כן – הם אכן יהפכו לשבט, ויוכלו להבלע בזה שכבר קיים.
אפשר היה לחשוב שזה מובן מאליו, אבל דומה שצריך להזכיר. מצביעי מרצ מבקשים אידאולוגיה שתבטא מחויבות מלאה לזכויות אדם אוניברסליות, לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, לקיימות, להפרדת דת ממדינה, לשקיפות ויעילות שלטוניות – וגם תדבר בשפה ההולמת את שנת 2022 ומתמודדת עם אתגריה. הם רוצים התמודדות רעיונית ממשית, מעמיקה, עכשווית ומעודכנת עם ההתנחלויות והנזקים שהן גורמות, עם הפער הגדל בין מי שיש להם ומי שאין להם, עם הניכור והאיבה בין מגזרים, עם מצוקת הדיור, עם מערכת החינוך הקורסת, עם הצפיפות הגוברת בישראל והעומס התחבורתי, עם ההתחממות הגלובלית, הטיפול בפליטים ומהגרי עבודה. מרצ חדלה כבר לפני שנים לספק את הסחורה שמצביעיה דורשים ממנה. לכן הם מתאכזבים ממנהיגיה; לכן הם מבקרים אותם ומחפשים אחרים תחתיהם.
יתכן שמצביעי ביבי אינם דורשים ממנהיגם התחדשות רעיונית, ולא אכפת להם שמפלגת הליכוד כבר מזמן אינה מציעה להם מצע; אבל זה לא הסטנדרט שלאורו צריך לבחון את מצביעי מרצ. אלה דורשים התחדשות רעיונית, תהליך של בחינת אופציות: האם שתי מדינות, מדינת כל אזרחיה, פדרציה או קונפדרציה? איזה סוג של הפרדת דת ממדינה על ישראל לפתח? אילו פעולות אפשר לנקוט מיידית כדי לתרום לקיימות? איך מחברים את הפריפריה לחזון השמאל? איזה מודל יש לאמץ כדי שמערכת החינוך תפסיק לשקוע ותמלא את תפקידיה? ועוד ועוד ועוד.
אין מנוס מהכרה בכך שצמרת מרצ אינה מציעה התחדשות רעיונית. למרבה הצער גם כוכבי וכוכבות עבר בשינוי אדרת לא יושיעו; הם לא הביאו התחדשות רעיונית כשהנהיגו את המפלגה, וקשה להאמין שיוכלו לעשות זאת עכשיו. זהבה גלאון פרשה מהנהגת מרצ אחרי שנים שבהם ניהלה בעיקר מאבקי כח פנימיים נגד אילן גילון ומחנהו. כשפרשה, הצהירה שמרצ סיימה את תפקידה ההיסטורי. היא לא הנהיגה התחדשות רעיונית, וקשה לראות שתעשה זאת עכשיו. טוב עשתה תמר זנדברג שפרשה; גם היא לא הציעה דרך. יאיר גולן מלא להט, אך טרם הציע השקפת עולם סדורה וקשה להאמין שיהיה בידו לבצע את מהלך ההתחדשות הנחוץ.
לכן נראה שעל מרצ להמנע מהתמודדות בבחירות הקרובות. כשאין לה דרך להציע – היא עומדת בפני השמאל וידיה ריקות. השרדות נוספת בעור שיניה, כי בוחריה שוב נסחטו רגשית בקמפיין הגוואלט, רק תאפשר לה להמשיך להתקיים כקליפה חלולה שמצביעיה מבקרים. לכן יתכן שאין מנוס ועליה לפרוש לשם בניה מחדש. את מלחמת ההשרדות הצפויה מול איום נתניהו ובני בריתו יכול יאיר לפיד לעשות לא פחות טוב גם בלעדיה. אם תצלח את אתגר ההתחדשות ההכרחי, יתכן שמרצ תוכל לשוב לזירה מחוזקת. אם לא – התארגנות פוליטית אחרת תמלא את הואקום. זה לא “רצח אב” חמולתי ולא רפלקס של “חיה מוזרה”; זו עמדה פוליטית ערכית ואחראית.