הציבור הישראלי עוקב בדריכות אחרי פרשת ניסיון האונס בפארק הירקון. מצד אחד – האירוע שייך לסוג האונס שקל להבין, קל לזהות כאונס וקל להזדהות עם קרבנו. מן הצד האחר – בתפקיד “הזר האורב מאחורי השיחים” לא מככב, כצפוי, “אחר”, “אויב”, “סוטה”, אלא דווקא “אחד משלנו”, “מלח הארץ”, “מטובי בנינו”. הליהוק שובר את הכלים ומשמיט את הקרקע מתחת לציפיותיהם של רבים. עבור רבים, “אנס” ו”משומרי הרמטכ”ל” הוא צירוף מבלבל, מטריד, מחייב התמודדות. שמא “טובי בנינו” אינם כולם כה טובים כפי שרצינו להאמין? התמודדות זו מצדיקה עיסוק ציבורי בפרשה.
 
אבל אני מבקשת להפנות את הזרקור לנקודה נוספת המתגלמת בסיפור הקשה אשר לוכד לרגע את תשומת הלב הציבורית: תפקידים מגדריים בישראל, 2009. במסורת האירופית הפטריארכאלית, יועדו לנשים שלושה תפקידים: הרעיה (האישה המסורה והנאמנה שאיתה יכול הגבר לקיים מגע מיני מהוגן במסגרת הנישואין), הזונה (האישה המופקרת שאיתה יכול הגבר לקיים מגע מיני בתשלום ולפרוק את צרכיו הפחות מהוגנים), והקדושה (הנזירה הבתולה, המקודשת לאל ואין לקיים איתה מגע מיני). הספרות והקולנוע מציגים אינספור וריאציות על שלושה תפקידים נשיים אלה, ומחזקים את התחושה שאכן כל אישה באה בגדר אחד מהם.
 
סיפור ניסיון האונס בפארק הירקון מציג גבר ישראלי נורמטיבי: לוחם קרבי מפואר, שחבריו מעידים כי הוא “מלח הארץ”. גבר זה מוקף בשלושה סוגי נשים. האחת היא הארוסה, שתהיה לרעיה, שעומדת לצדו גם ברגעיו הקשים, ומפגינה נאמנות ומסירות לאין קץ. היא תישא ברחמה את ילדיו של הלוחם, ותגדלם להיות לוחמים מפוארים כמוהו. מן העבר האחר – “החשפניות”, הנשים המופקרות, שנועדו למלא את צרכיו המיניים של הגיבור, שהם לא בהכרח מהוגנים, ולכן מקומם לא יכירם בבית, אך הם תובעניים ובלתי נמנעים. תפקידן של “נשות הצללים” הפועלות במחשכים למלא צרכים גבריים אלה. זה יעודן וזה טבען. עד כאן – אין חדש לעומת המסורת הפטריארכאלית האירופית. אך בישראליות היהודית אין דמות של נזירה/ בתולה/ קדושה שאסור לקיים עמה מגע מיני. במקומה נמצא בסיפור הישראלי את האישה שהגבר החליט שברצונו לספק באמצעותה את רצונותיו המיניים בכוח, ללא תשלום. היא נפגעת התקיפה המינית; הנאנסת; הקרבן.
 
גיבורות הסיפור הן, אם כן, הרעיה (והאם הפוטנציאלית), המופקרת וקרבן התקיפה המינית. לא החלוצה, המיישבת, הלוחמת, האישה העצמאית, האקדמאית, הפוליטיקאית, אשת המקצוע. ושלושה סוגי הנשים מתייחסים אל הגבר שבתווך; משרתים את צרכיו.
 
נכון, סיפור ניסיון האונס בפארק הירקון הוא בסך הכל מקרה אחד, ולא אבטיפוס אלגורי על במת התיאטרון המייצג את הישראליות כולה. אבל הבה נודה: רבים הם הסיפורים הישראלים שאלה הם גיבוריהם וגיבורותיהם, ומרבית הציבור הישראלי התרגל לקבל סוגי תפקידים מגדריים אלה כמובנים מאליהם. העיסוק הציבורי בניסיון האונס יכול לחזק תפקידים מגדריים אלה, לקבע אותם כמובנים מאליהם, או לעורר לגביהם מודעות, אי נחת וביקורת. ולכך צריך לכוון. “חשפניות” אינן נשים תאוותניות וזולות שנועדו לספק צרכים גבריים בתשלום. הן לרוב נשים מנוצלות על ידי סרסורים המסתתרים מאחורי שמות מהודרים וחוות פגיעות מיניות בלתי פוסקות, אשר גורמות להן נזקים גופניים ונפשיים כבדים. הן אינן נשים “אפלות” אלא מוחלשות ומנוצלות. אין זה “יעודן הטבעי”, אלא על החברה להגן עליהן ולרדוף את מעניהן. ממש כשם שעל המדינה לעשות ביחס לקרבנות ה”טהורים”, כמו הנערה בפארק. לרוב המדינה מועלת בתפקידה גם כלפי אלה וגם כלפי אלה. את “המופקרות” היא מפקירה במודע, ואת “הקרבנות הטהורים” היא מענה בהליכים משפטיים אכזריים. והרעיות – מהן החברה הישראלית ממשיכה לדרוש לעמוד לצד “בעליהן” הלוחמים, להפגין מסירות ונאמנות לאין קץ, ולהקריב את עצמן בשקט על מזבח שמם הטוב של ה”בעלים”. גם כשהן נאנסות ומוכות על ידיהם. והרי אין סיבה לחשוב שגבר כמו גיבור העלילה, השותה לשכרה ומפעיל אלימות ברוטלית על האישה הנופלת לידיו, יימנע מלעשות זאת לרעייתו.  
 
סיפור ניסיון האונס בפארק הירקון יכול לשמש לנו מראה ואור אדום: כך אנו נראים, ויש לעשות הכל כדי לשנות זאת!