אתמול, ביום 18 לפברואר 2018, פנה אלי עו”ד חגי אדורם והציג את עצמו כמי שמייצג קבוצת אזרחים, ששמעו כי המועמד אלכס שטיין אינו ראוי לכהן כשופט בבית המשפט העליון. לדבריו, הם שמעו על כך ששטיין התנכל לי והתעמר בי לפני שנים באוניברסיטה העברית, שאני פניתי בנושא זה לוועדה למינוי שופטים, ופנייתי לא נבדקה ולא נענתה. לדבריו, הם מעוניינים לחייב את הוועדה לבחון ברצינות את תלונתי, כדי למנוע מינוי של אדם שיתכן שאיננו ראוי.

פנייתו של עו”ד אדורם הגיעה אלי אחרי ששלחתי לוועדה למינוי שופטים מכתב שני, ובו תמהתי על כך שתלונתי לא נבדקה. הוועדה הסתפקה בקבלת הכחשותיו של שטיין. ההסתפקות בהכחשותיו של שטיין  היא בדיחה. לא יעלה על הדעת ששופטים בישראל, ועוד שופטי בית המשפט העליון, יסתפקו ב”בירור” כזה (כלומר בקבלת גירסת הנילון שלא נבדקה).

לאור התעלמות הוועדה מפנייתי, התרתי לעו”ד אדורם להתייחס למכתב ששלחתי לוועדה. היום, יום שני, 19 פברואר, 2018, הוא הגיש עתירה שמספרה 1460/18 בשם תנועת אומ”ץ: עמותה ישראלית הפועלת נגד השחיתות. עם הגשתה, הוא העביר גם אלי את העתירה. העתירה נגד מינויו של שטיין לבית המשפט העליון מנומקת בהעדרותו מן הארץ במשך 14 שנים, ובכך שהוועדה לא טרחה לבדוק את טענותי ביחס להתנכלות והתעמרות המעידות על התנהלות אינטרסנטית, כוחנית, צינית וחסרת עכבות. כתב העתירה מביא את מכתבי לוועדה  בסעיף 11. [תיקון: בבירור נוסף עם עו”ד אדורם התבהר לי שהעתירה הוגשה על ידי מי שהשתתף בהקמת תנועת אומ”ץ והיה חבר בה, אך שוב אינו חלק ממנה. אינני יודעת אם התנועה עודנה קיימת]

לאור פרסומו הפומבי של מכתבי לוועדה החלטתי להעלותו כאן, כדי שהציבור יוכל להתרשם מן הטענות שהוועדה לא מצאה לנכון לבדוק. אין לי דבר אישי להרוויח ממינויו או אי מינויו של שטיין לבית המשפט העליון. אני מאמינה שזו חובה ציבורית להזהיר מפני מינוי מסוכן למוסד שהוא אולי החשוב ביותר במדינה. חשוב שהחלטות חשובות כאלה לא יתקבלו ללא מודעות לכל הזהרה שכל אדם יכול להזהיר. כשמועמד לתפקיד כה חשוב נעדר מן הארץ עשור וחצי, סביר להניח שרבים שכחו מקיומו. לכן התזכורת חשובה שבעתיים.

14.1.2018 ירושלים

לכבוד הועדה למינוי שופטים

הנדון: התנגדות למינויו של אלכס שטיין כשופט בבית המשפט העליון בשל מאבקו הבריוני נגד מי שפעלה לקידום השינוי הנורמטיבי הגלום בחוק למניעת הטרדה מינית

שופטי בית המשפט העליון צריכים להיות משפטנים מעולים. יותר מכך, עליהם להיות אנשים ישרים, ערכיים, המכבדים את זולתם — כולל נשים, אינם מתעמרים, ודואגים לחברה לא פחות מאשר לאינטרסים הפרטיים שלהם. עליהם לשמש דוגמא ומופת, להוות דמויות מרשימות שניתן לבטוח בהן ולסמוך על שיקול דעתן. לצערי הרב, המועמד אלכס שטיין אינו מתנשא לגבהים אלה. התנהגותו בעבר, והתייחסותו אליה בהווה, מעידים שהוא אינו אדם הגון. מינויו חותר תחת נורמות היסוד של חברה מתוקנת, מתריס נגד ערכים פרוגרסיביים ומהווה זילות של מוסד השיפוט הגבוה במדינה.

אלכס שטיין אינו ראוי להיות שופט בבית המשפט העליון. לאו דווקא משום השמועות לגבי “רומנים” שניהל עם סטודנטיות כשהיה מרצה באוניברסיטה העברית; השמועות שנפוצו על התנהלותו המינית של שטיין עם סטודנטיות שלו לא היו רבות כמו אלה על מרצים אחרים בפקולטה למשפטים באותה תקופה (שנות ה-90 של המאה ה-20). גם עזיבתו של שטיין את משפחתו לשם כינון משפחה חדשה עם סטודנטית שהרתה לו אינה יוצאת דופן בהקשר החברתי של אותם ימים.

אלכס שטיין אינו ראוי להיות שופט בבית המשפט העליון מסיבות רבות אחרות, ובהן האופן הבריוני שבו בחר להלחם לשימור הנורמות שאפשרו למרצים לנצל את כוחם כלפי סטודנטיות. שטיין נלחם עד חורמה על “זכותם” של מרצים לנצל יחסי כוח ומרות ביחס לסטודנטיות ללא התערבות של המדינה או המוסדות; זאת בשם “חופש הפרט”, “זכויות אדם” ושלילת הרגולציה והפיקוח. במלחמה זו שטיין לא בחל באמצעים: בעזרת שקרים, מזימות, קנוניות ותככים הוא ביצע סיכול ממוקד של קולגה שלו, שאיתה היה ביחסים טובים וידידותיים, משום שיצאה כנגד הנורמות השוביניסטיות ופעלה לשינוין.

אני הייתי הקולגה ששטיין התאנה לה. בשנים 1995-2000 שנינו לימדנו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בשנים הראשונות שררו בינינו יחסי ידידות קולגיאלית ושטיין נתן לי עצות מועילות (גם לגבי מאמרי על הטרדה מינית שהכיל את הצעת החוק שהפכה לחוק למניעת הטרדה מינית). אך ככל שהוא השתכנע שאני מהווה “איום” ממשי על חופש הפעולה המיני של מרצים עם סטודנטית ואינני עוד פמיניסטית של נייר, ובמיוחד אחרי מעורבותי בחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, הוא החל במסכת בריונית של התעמרות חסרת מעצורים.

כל האמור כאן מבוסס על ידיעה אישית יד ראשונה. הכל ידוע למאות מרצים וסטודנטים דאז.

בשנת 1996 או 1997, בעודנו קולגות ומיודדים, הגיעה לאוזני שמועה על “רומן” מסוים של שטיין (את אמיתותה כמובן אינני יודעת). שוחחתי איתו בארבע עיניים ואמרתי לו בדיסקרטיות מלאה שאם השמועה הגיעה אלי ממספר גורמים שונים — היא תגיע בסופו של דבר גם אל אשתו ותפגע בה. מובן שאמרתי, כבר אז, כפי שהמשכתי לומר בכל השנים הבאות, שבעיני “רומנים” כאלה אינם ראויים, כי הם פוגעים בסטודנטיות ובאווירה הלימודית ככלל (באותם ימים זו היתה עמדה “הזויה”).

עמדתו המפורשת והחד משמעית של שטיין, אותה הביע באזני (ובאזני אחרים) היתה שאסור להתערב לאנשים בחייהם ה”פרטיים”; שאסור למדינה או לאוניברסיטה להתערב ביחסים בין אנשים בוגרים (כלומר מרצים וסטודנטיות); ובכלל — שסטודנטיות הן אלה הרודפות מרצים ו”משכיבות” אותם. תפיסת עולמו ה”שמרנית”, הליברטנית של שטיין התבטאה בסקסיזם פוגעני.

על רקע זה, שטיין ראה בחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית ב-1998 התערבות לא לגיטימית, מסוכנת ומזיקה בחייהם של חבריו ושלו, ותפס אותי כאחראית אישית ל”נזק” זה (זאת מכיוון שניסחתי את החוק וסייעתי בחקיקתו). הוא אמר לי זאת, ביחד עם מרצה שהיה חברו הקרוב באותם ימים, במילים  מפורשות. אחר כך פנה לפעול מאחורי גבי.

בעודי שוהה סמסטר בחו”ל אחרי חקיקת החוק, אלכס שטיין, ביחד עם המרצה הנוסף, ניצלו את העדרי כדי להמציא עלי שמועות שקריות, להפיצן בשיטתיות בין חברי הפקולטה, ולדרוש להרחיק אותי ממנה. השמועות השקריות שהשניים בדו והפיצו כללו, בין השאר, סיפור על שיחת טלפון מדומיינת בה “הלשנתי” לכאורה לאשתו של גושן על הטרדותיו באוניברסיטה, וסיפור אחר על טפסים שהעברתי לכאורה בין סטודנטיות בניסיון לחייבן לדווח על התנהגויות מיניות של מרצים. לטענתם, כך הפגנתי “חוסר קולגיאליות” שהצדיקה את פיטורי. את הדברים שמעתי ישירות ומפורשות מן המרצים למשפטים באוניברסיטה העברית ובתל אביב, לרבות אלה המתבטאים כיום בשבחו המקצועי.

כשאסטרטגיית השמועות הכוזבות נכשלה, והאוניברסיטה העניקה לי קביעות ברוב גדול (8:1) על בסיס מקצועי, נרקמה מזימה בריונית חדשה: איום על נשיא האוניברסיטה שאם לא יפטר אותי — מספר מרצים בפקולטה למשפטים יתפטרו, והפקולטה תשותק. אסטרטגיה זו הצליחה, ונשיא האוניברסיטה אכן כינס ועדת ערעורים וביטל את הקביעות שניתנה לי.

בעקבות פיטורי תבעתי את האוניברסיטה העברית, ובהליך הגישור הודתה האוניברסיטה שכל השמועות שהופצו עלי (על ידי גושן ושטיין) שהביאו להדחתי היו חסרות בסיס ושלא היתה עילה לפיטורי. הסכם הגישור, הקובע זאת, קיבל תוקף של פסק דין.

מאז שנפרדו דרכינו, מעולם לא רדפתי את שטיין ולא חיפשתי לנקום או לפגוע בו. איבדתי כל קשר איתו. שלא בטובתי, ללא שאפילו הוּדע לי, כתב התביעה שהגשתי בזמנו נגד האוניברסיטה העברית נשלף מן האינטרנט, ופיסות ממנו הוצגו בתקשורת כמעין רכילות ארכאית שעלולה להעיב על שמו הטוב של שטיין. יתכן שכל זה לא היה מספיק כדי לגרום לי לכתוב מכתב זה לוועדה. ואולם המועמד, בהתייחסותו לאירועי העבר, לא התנצל, לא אמר ששינה דרכיו, אלא שיקר, הכחיש וחזר להפיץ עלי האשמות שווא ללא כל התגרות מצדי. בכך הוכיח שגם כיום, בשנת 2017, הוא אדם לא ישר, שאינו מקבל אחריות על התנהגותו, אינו מהסס לפגוע בזולת ומשתמש בכל הכלים כדי להשיג את מטרתו האישית.

כך, למשל, בהתייחס לסיפור מכתב התביעה שהוצג בתקשורת, שטיין טען שבשנת 1996 הוא אמר שאם יש סטודנטית שנפגעה מהתנהגותו המינית של מרצה בסיום “רומן” ביניהם יש לפנות למשטרה. זוהי כמובן תגובה מגוחכת על פניה. באותה תקופה, לפני חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, לא היה עולה על הדעת להתלונן במשטרה על “רומן” בין מרצה לסטודנטית שלו. שטיין לא הציע זאת, כשם שלא תמך בחוק למניעת הטרדה מינית, וכשם שלא נעדר מן הפקולטה למשפטים בתקופה שבה הדברים אמורים (טענות שהוא מעלה עכשיו ללא בושה). שקריו כיום מעידים על התחפרות והמשך הכחש.

בנסיבות אלה, הרגשתי שאזרחות טובה מחייבת אותי לפנות לוועדה למינוי שופטים ולתת עדות על מה שידוע לי על אלכס שטיין. זאת למרות שאין לי דבר “להרוויח” מכך אישית, ואין ספק ש”מקורביו” יגיבו במיחזוּר ההשמצות השקריות מן העבר (שאינני יודעת ללמד; שרמתי האקדמית ירודה; שאינני פמיניסטית אלא משתמשת בפמיניזם לרדוף אויבים). אני מאמינה במוסדות המשפט ובתפקידו של בית המשפט העליון כמגדלור אתי, ערכי ומצפוני. גם אמון הציבור במערכת חשוב לי. זו הסיבה היחידה שהחלטתי שאין מנוס מחשיפת קלונו של אלכס שטיין, ואני עושה זאת בלב כבד מאוד. אין בי שום שמחה להעלות על הכתב דברי כיעור.

בברכה

אורית קמיר