פורנוגרפיה, פלייבוי, והסכנה שבאובקייבטואליזציה (“החפצה”)

האם ההתנגדות לשידורי הפורנוגרפיה של פלייבוי מאיימת על חופש הביטוי, או שמא דווקא השידורים הם המאיימים על זכותן של נשים לחיות בכבוד?

“חופש הביטוי” הוא, מזה דורות, הערך הליבראלי הבסיסי, המקודש, והקונצנזואלי מכולם. גם בארצות ש”התיקון הראשון לחוקה” אינו חל עליהן מכוח חוק, ראשוניותו של חופש הביטוי ונחיצותו ביחס לכל ערך ליבראלי אחר אינה מוטלת בספק. במציאות בה פנדמנטליזם פרה-ליבראלי נושף בצווארן של החברות המערביות, וגישות ראדיקליות פוסט-ליבראליות מבלבלות ומאיימות משמאל, מובנת נהיית הלב להתכנס אל ערכי הליבה הליבראליים ולדבוק בהם נאמנה. על רקע זה, הצגת המאבק בפורנוגרפיה כהרמת יד על חופש הביטוי מעניקה לפורנוגרפיה חסינות של פרה קדושה, ונאמני השקפת העולם הליבראלית נזעקים להגן על תעשיה זו ותוצריה תוך שלילה על הסף כל גישה אפשרית אחרת. דווקא מטעם זה מן הראוי להתאמץ ולהבין את הנאבקות לפקח על תעשיית הפורנוגרפיה ולהגבילה. דווקא משום שתגובת הרפלקס האוטומטית של כולנו היא להאטם לכל טיעון שכבר קוטלג עבורנו כקורא תגר על חופש הביטוי – עלינו להשתדל ולהיפתח גם לגישות אשר במבט ראשון מעוררות חשש ודחייה.

הטיעונים בדבר הסכנה שבפורנוגרפיה רבים כחול הים: החל בהוקעתה המוסרית כ”תועבה” אשר “משחיתה” את המוסר הציבורי, ועד לשלילתה מן הטעם הסוציאלי-הומאני שתעשיית ענק זו מנצלת את “עובדיה” ו”עובדותיה” באופן החמור ביותר האפשרי, נבנית ממצוקתם של אנשים חלשים, ממכרת אותם לסמים קשים, וצורכת את גופם עד כלות. ברשימה זו אצטמצם לנקודה אחת בלבד, אשר עומדת היום לדיון ציבורי בבג”צ כנגד שידורי הלוויון של חברת Playboy. נקודה זו היא מקומה של הפורנוגרפיה בתהליך החברתי של “החפצת” אנשים בכלל – ונשים בפרט. השאלה שאנסה להשיב עליה כאן היא: מה משמעות הטענה הפמיניסטית כי פורנוגרפיה, ואף “רכה”, מחזקת את המגמה החברתית המסוכנת של “אובייקטואליזציה” (“החפצה”) של בני אדם – ובמיוחד נשים.

אפתח בהתייחסות ל”החפצה” מינית של נשים (כלומר – להצגתן כזמינות לשימוש מיני של גברים) במדיום הויזואלי, ולמימד המיוחד שתורמות האמנות והתרבות הפופולארית הויזואליות להחפצתה המינית של האישה בתרבותנו. בטרם אגע בהשקפת העולם הפמיניסטית בהקשר זה, אקדים ואציג את השקפות העולם שהן בבחינת תשתית הכרחית להבנת העמדה הפמיניסטית ומושגיה בהקשר מסוים זה.

 

[X=nextPage=X]
נקודת מוצא טובה להבנת תפקידה של האמנות הויזואלית המערבית בהחפצת האישה מהווה ספרו הקלאסי המצוין (בתחום האמנות) של John Berger, שכותרתו Ways of Seeing (1972). ברגר מסביר כיצד אמנות הציור המערבית פיתחה, עודדה, הנציחה וקיבעה בתרבותנו סוג מסויים של הסתכלות וראיה (וזאת בשונה מאמנויותיהן של תרבויות אחרות). תמונות יוצרות קונבנציות של הסתכלות, של תפיסת העולם, ושל תפיסת המתבונן. כל תמונה בהכרח מזמינה הסתכלות וראיה מסוג מסוים (כלומר “קריאה” מאוד מסויימת של טקסט ויזואלי), והיא מבנה את המתבונן כמי שהוא בעל סוג זה של הסתכלות וראיה, וכמי שמצוי בסוג מסוים של קשר עם הדברים הנצפים על ידו. (השימוש בלשון זכר-סתמי מכוונת, כיוון שברגר טוען כי האמנות הויזואלית המערבית מכוונת אל קהל צופים גברי, ועל ידי הבניית המתבוננים היא מכוננת את כולם כצופים גברים – גם כשמדובר בצופות נשים).

לגבי ציור נשים וגברים בתרבות המערבית קובע ברגר (תוך הבאת דוגמאות רבות מן האמנות הקלאסית, כמו גם מאמנות פופולארית כמו כרזות פרסומת) כי:

… men act and women appear. Men look at women. Women watch themselves being looked at. This determines not only most relations between men and women, but also the relation of women to themselves. The surveyor of woman in herself is male: the surveyed – female. Thus she turns herself into an object – and most particularly an object of vision: a sight (p. 47).

גברים על הבד הם פועלים ומסתכלים; נשים הן מושא למבטיהן של הגברים, ויתירה מכך: הן תופסות את עצמן כמושאי הסתכלות גברית, ומציגות את עצמן ככאלה. במובן עמוק זה, גברים הם סובייקטים, ונשים הן אובייקטים למבט הגברי. ככאלה, הן זמינות תמיד, חפצות תמיד ומשתפות פעולה עם תפקידן, שכן הציירים הגברים מכוננים אותן כמי שתופסות את עצמן דרך עיניו של הגבר הצופה בהן, וכך בלבד. בין הדוגמאות הקלאסיות הנפוצות מונה ברגר ציורי נשים המתבוננות בעצמן במראה:

The real function of the mirror was… to make the woman connive in treating herself as, first and foremost, a sight (p. 51).

דוגמא נוספת היא בחירה בנושאים המאפשרים הדגשת מוטיב האישה כמושא לצפייה, כאובייקט, כמו הסיפור המיתולוגי אודות שיפוטו של פאריס בין האלות מי מהן היא היפה ביותר.

…[A] further element is added. The Element of judgment. Paris awards the apple to the woman he finds most beautiful. Thus beauty becomes competitive. (Today The Judgment of Paris has become the beauty contest). Those who are not judged beautiful are NOT beautiful. Those who are, are given the prize. (p. 52).

הבחנה מושגית חשובה, מבארת ומועילה שמציע ברגר היא בין naked ובין nude:

To be naked is to be oneself. To be nude is to be seen naked by others and yet not recognized for oneself. A naked body has to be seen as an object in order to become a nude. (The sight of it as an object stimulates the use of it as an object). Nakedness reveals itself. Nudity is placed on display (p. 54).

לא כל הצגה של עירום היא, אם כן, בבחינת הפיכת האדם המוצג לאובייקט: הצגת אדם כ-naked מכבדת את אנושיותו ואת היותו סובייקט תוך כדי הצגת גופו (חישבו, למשל, על פסל דוד המלך של האמן מיכלאנג’לו). כדי שהצגת עירום תהפוך אדם לאובייקט ותשלול את אנושיותו, על העירום להיות מוצג כ nude, כלומר: על האדם להיות “מועמד לתצוגה”, כמי שעירומו איננו שלו, אלא הוא נצפה ומכונן על ידי האחרים הצופים בו.

נשים, מראה ברגר, מוצגות בתרבות המערבית בעיקר כ- nude, בעוד שגברים – אם הם מוצגים בעירום כלל, זהו, פעמים רבות, עירום מסוג naked. יתירה מכך: מקומו האמיתי של הגבר הוא מחוץ לתמונה המצויירת, שכן הוא המתבונן, הצופה, שהתמונה צויירה עבורו ולשם הנאתו:

In the average European oil painting the principal protagonist is never painted. He is the spectator in front of the picture and he is presumed to be a man. Everything is addressed to him. Everything must appear to be the result of his being there. It is for him that the figures have assumed their nudity. But he, by definition, is a stranger – with his clothes still on (p. 54).

פרטים מסויימים בהצגתן הויזואלית המקובלת של נשים מחזקים הבחנה זו:

.. [I]n the European tradition generally, the convention of not painting the hair on a woman’s body helps towards the same end. Hair is associated with sexual power, with passion. The woman’s sexual passion needs to be minimized so that the spectator may feel that he has the monopoly on such passion (p. 55).

כך גם הצגתן הקדמית של נשים, בלא קשר לתיפקודן התימתי על הבד, מציגה אותן לראווה, והופכת אותן ל – nude עבור הגבר המתבונן. הצגתן המקובלת בתנוחות של שכיבה פסיבית מקבעת אותן כאובייקטים ה”מונחים” על מיטות, כשכל תכליתם להיות מושא למבט הצופה, להערכתו ולתשוקתו.

לסיכום דבריו של ברגר שהובאו עד כה ניתן לומר כי אמנות ויזואלית כזו המתוארת על ידו מבנה את הגבר כצופה, מתבונן, סובייקט, בעלים, כובש ושולט, ואילו את האישה היא מבנה כמושא למבט הגבר, לכיבושו ולבעלותו. הנשים שעל הבד מקבלות עליהן (מכוח רצון הציירים) את התפקיד של “היות נצפות”, כלומר – “היות קיימות בעבור מבטו של הזולת”. הן רואות את עצמן כמושאים, ולכן הופכות לכאלה, כלומר: לאובייקטים עבור אחר, גבר. בכך הן מאבדות את קיומן כסובייקטים ואת אנושיותן. מובן כי ציורים כאלה מהווים מודל לחיקוי ולמידה עבור נשים וגברים המתבוננים בהם, ובכך מבנים את המציאות החברתית, שכן, כידוע – החיים מחקים את האמנות לא פחות (אם לא יותר) משהאמנות מחקה את החיים.

[X=nextPage=X]
המושגים של סובייקט ואובייקט עליהם נסמך ברגר מוכרים היטב מן הפילוסופיה בת זמננו, בעיקר בזרם האקזיסטנציאליסטי. כך הפילוסוף ז’אן פול סארטר הגדיר “סובייקט” כמי שמסתכל, ובהסתכלותו זו קונה את מושא מבטו, כובשו ומשעבדו; כשמושא המבט הוא אדם אחר – מבט כזה יכול להופכו לאובייקט עבור האדם המתבונן, ולשלול ממנו את מעמדו כסובייקט. אדם שמשתף פעולה עם היותו מושא למבטו של הזולת, כלומר: נכנע, מקבל, מפנים את מקומו כמושא למבטו של הזולת, הופך בכך את עצמו לאובייקט, כלומר: מאבד את מעמדו כסובייקט, כאדם. (וראו את התורה כולה בספרו של סארטר On Being and Nothingness).

הבה נצרף לתפיסת זו את עמדתו הערכית, המוסרית של עמנואל קאנט, הרווחת בתרבותינו ונתפסת (במידה רבה של צדק) כבסיס הפילוסופי המוסרי לכל תרבות “כבוד האדם” – dignity. בניסוחו הרביעי, הצווי הקאנטיאני הקטגורי הוא כי לעולם עלינו לראות כל אדם כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי להשגת מטרה שמחוצה לו. אובייקטיפיקציה (החפצה) של אדם, כפי שמכוננים סארטר וברגר מושג זה, הופכת אדם מתכלית לאמצעי; ממטרה העומדת בזכות עצמה – לאמצעי להנאתו ולסיפוקו של אדם אחר. החפצה היא לכן בהכרח, על פי הגדרתה, מנוגדת לצווי הקאנטיאני המוסרי, ופוגעת בכבוד האדם. כל הצגה של אישה כ – nude – פוגעת בכבוד האדם.

אם נפנה עתה לעמדה הפמיניסטית הרלבנטית, נראה כי אין היא שונה במאום מכל שנאמר עד כה מפיהם של פילוסופים מרכזיים בתרבות המערבית בת זמננו.

בשנת 1975 פירסמה Laura Mulvey את מאמרה פורץ הדרך “Visual Pleasures and Narrative Cinema”, אשר סימן את ראשיתו של עידן פמיניסטי חדש בביקורת הקולנוע. מלווי אינה מתייחסת לקאנט, סארטר וברגר, אלא היא שואבת את מושגיה והגיון טיעונה מן הדיסציפלינה הפסיכואנליטית. כדי לא לפרוש עולם מושגים נוסף, לא אביא מובאות רבות מטיעונה, ואסתפק במספר משפטים חופשיים מז’ארגון מקצועי. את הפרק השלישי של מאמרה, שכותרתו “Woman as Image, Man as Bearer of the Look”, פותחת מלווי בדברים אלה:

In a world ordered by sexual imbalance, pleasure in looking has been split between active/male and passive/female. The determining male gaze projects its fantasy on to the female figure, which is styled accordingly. In their traditional exhibitionist role women are simultaneously looked at and displayed, with their appearances coded for strong, visual and erotic impact so that they can be said to connote to-be-looked-at-ness. Women displayed as sexual object is the leit-motiff of erotic spectacle: from pin-ups to strip-tease…she holds the look, plays to and signifies male desire. … Traditionally, the woman displayed has functioned on two levels: as erotic object for the characters within the screen story, and as erotic object for the spectator within the auditorium … For instance, the device of the show-girl allows the two looks to be united technically without any apparent break in the diegesis. A woman performs within the narrative, the gaze of the spectator and that of the male characters in the film are neatly combined without breaking narrative verisimilitude

.
תפקידן המרכזי של נשים במרבית סרטי הקולנוע המערבי הממוסד, קבעה מלווי, “להיות נראות” הן למבט הגברי שעל המסך והן למבטו של הצופה הגבר שבאולם (או מול מסך הטלוויזיה). הן מובנות כמי שמציגות את עצמן לראווה, כמי שכל מהותן להיות נראות על ידי אחרים, גברים, ולגרום להם הנאה, גירוי וסיפוק. לגבר הצופה בהן על המסך, הן תמיד זמינות למבטו, להערכתו, לשיפוטו, לתאוותו. בכך הן מובנות על ידי תעשיית הקולנוע כאובייקטים לצפייה-צריכה-רכישה-כיבוש על ידי גברים, ולא כסובייקטים אנושיים העומדים בפני עצמם. הגברים הצופים בקולנוע מוזמנים להכיר את עצמם כסובייקטים, בעוד שהנשים הצופות בקולנוע מוזמנות לאמץ פרסונה-צופה גברית כדי להנות מן המופע, ובתוך כך לזהות את עצמן גם כאובייקטים נשיים עבור המבט הגברי. אם להשתמש במושגיו של ברגר, עירומן הוא nudity ולא nakedness. אם להשתמש במושגיו של קאנט: הצגתן פוגעת בכבוד האדם.

העוקץ ה”פמינסטי” בגישתה של מלווי הוא כי הצבה זו של נשים בקולנוע הנה חלק מדיכויין של נשים בעולם הפטריארכלי, ולכן אמצעי של הפליה ושיעבוד (domination). בשונה מגישות תיאורטיות אפשריות, שיכולות לתאר את האמור ללא נקיטת עמדה ערכית, מלווי, כפמיניסטית, חושפת את הצבתן של נשים בקולנוע כדי לחשוף מנגנון תרבותי הפועל להנצחת מעמדן הנחות של נשים בחברה, ומנציח חלוקת תפקידים, דימויים, וכוח פטריארכלית טיפוסית.

[X=nextPage=X]
האם הגישה הפמיניסטית המוצגת כאן מחייבת, אם כן, פסילתה של כל יצירת אמנות המציגה נשים כאובייקט למבטם של גברים? מובן שלא. כל כוונת הבאת הדברים היתה להבהיר ולהנהיר מהי “החפצתה” הויזואלית של אישה בעולם המושגים הפמיניסטי, שהוא עולם המושגים הרלבנטי להבנת הביטוי בו בחר המחוקק בהקשר הנדון. כוונת הדברים היתה להראות כי אפילו ביצירות מופת תרבותיות, שערכן אינו מוטל בספק, ואפילו בקולנוע האיכותי ביותר, שאיש אינו מבקש לפסול, קיימת החפצה של נשים (שאיננה מסתכמת בהצגתן כ”ויברטורים אנושיים”). כך פועלים מנגנוני ההפליה הסמויים המופעלים על ידי התרבות לשם שימור והנצחת הקיים ומניעת שינוי.

חשיפת פעולתם החברתית המפלה של ציורים ותמונות נועדה לפקוח את עיני הצופות, הצופים, היוצרים והיוצרות למנגנונים שהם משתפים עמם פעולה בלא מודע. המטרה היא להביא את הדברים למודעות, לדיון ציבורי, וכך אולי גם לשינוי. המטרה , כמובן, איננה להחריב את התרבות הקיימת ולגזור עליה כליה.

ואולם סרטים פורנוגרפיים רבים אינם יצירות מופת בעלות ערך תרבותי ואומנותי. החפצת האישה שבהם איננה תופעת לוואי מצערת המעיבה במידה כזו או אחרת על ערכם האמנותי או הפילוסופי. ההיפך הוא הנכון: סרטים פורנוגרפיים כל כולם אינם אלא החפצה של נשים למען הנאה וסיפוק של גברים. סרטים פורנוגרפיים אינם ממלאים שום פונקציה חברתית אחרת, אלא רק מחפיצים נשים למען מבטם של גברים על המסך ומחוצה לו. יתירה מכך: החפצה כזו מזוהה בסרטים פורנוגרפיים באופן מפורש, מוחלט ובלתי מעורער עם ארוטיקה. כלומר: החפצתן של נשים, היא היא עצמה, מוצגת כאירוטית. בכך מבצעים סרטים כאלה במלוא העוצמה את הזיהוי שהצגתי למעלה בין יחסי מין הטרוסקסואליים ובין הפלייתן של נשים ודיכויין במסגרת הסדר החברתי הפטריארכלי. בכך נבדלים סרטים אלה משאר סרטי הקולנוע, שאף כשהם מבנים נשים כמושאים למבט הגברי – המימד המיני של ההחפצה פחות לאין שיעור.

זה המקום להתייחס ביתר פירוט לטענה הפמיניסטית המרכזית כנגד פורנוגרפיה : שהיא מבצעת האירוטיזציה של מבנה הכוח החברתי השליט.

השקפת העול ם הפמיניסטית המכונה “רדיקאלית” מקשרת בין פורנוגרפיה ובין אפליית נשים ודיכוין בחברה הפטריארכלית. על פי גישה זו, אשר פותחה בפירוט על ידי פרופסור (למשפטים) Catherine MacKinnon במספר רב של כתבים והרצאות, פורנוגרפיה מבצעת אירוטיזציה עמוקה של מבנה הכוח הפטריארכלי, אשר במסגרתו מופלות נשים לרעה לעומת גברים ומוכפפות לגברים בכל תחומי החיים. המבנה החברתי הפטריארכלי מבנה את דמות האישה כמשנית לזו של הגבר, מנציח היררכיה בה קבוצת הגברים ממוקמת מעל קבוצת הגברים, מפלה נשים באופן קבוצתי, ומונע מהן שיוויון הזדמנויות של ממש. פורנוגרפיה, על פי גישה זו, הופכת נחיתות נשית ושליטה גברית בנשים לאירוטית ו”סקסית”; במקביל – הפורנוגרפיה מזהה אירוטיקה עם שליטה גברית בנשים וכניעות של נשים לגברים. כל סממן המקושר חברתית עם נחיתות נשית הופך בחזיון הפורנוגרפי ל”סקסי” ואטרקטיבי, וההיפך: כל דבר שמוצג בפורנוגרפיה כ”סקסי” – מחזק סטראוטיפים ג’נדריאליים (מיגדריים) פטריארכליים, ואת המבנה החברתי הפטריארכלי. במובן זה, הפורנוגרפיה תורמת באופן פעיל להנצחת הפלייתן של נשים, ולחיזוק ההיררכיה החברתית אשר מונעת מהן שיוויון הזדמנויות. יתירה מכך: הפורנוגרפיה היא הסתה מסוכנת נגד נשים במציאות בה אונס, אלימות נגד נשים, והטרדה מינית הם מעשים של יום-יום, שלא לומר – “מכת מדינה”. הקשר חברתי זה הופך את הסכנה הטמונה בפורנוגרפיה לקרובה וממשית.

הדוגמאות הברורות והמובהקות ביותר הן סרטים פורנוגרפיים בהם גברים מבצעים בנשים מעשים מיניים תוך כדי השפלתן (הכאה, כבילה, עשיית צרכים עליהן, שימוש בשפה אלימה, גסה ומשפילה, התייחסות אליהן כאל חיות, לרוב סוס רכיבה, הצלפה בהן וכיוב’). בסרטים אלה השפלתן הבוטה של הנשים היא חלק בלתי נפרד מין העונג המיני של הגבר (הן זה המבצע את המעשים על המסך, והן זה הצופה בהם מן האולם או מין הספה בבית). באותה עת, השפלה זו מוצגת גם כחלק בלתי נפרד מהנאתן של הנשים. הצגה זו מחזקת את הדימוי המזיק והמסוכן של נשים “כמזוכיסטיות”, ופוטרת את הגבר הצופה מתחושות אשם שעלולות היו להתעורר אילו נראו הנשים סובלות. כשהשפלה, הנראית פעמים רבות כמו אונס אלים, נכרכת ללא הפרד באורגזמה נשית וב”בחירה” נשית – מתחזקות בצופה הגבר האמונות העממיות הרווחות, המסוכנות כל כך, שבעצם “כל אישה חולמת להאנס”, “נשים מצפות מגבר שינהג בהן בתקיפות”, “כל הנשים הן זונות”, ו”אם לא תעמיד את האישה על מקומה היא תזלזל בך ותרמוס אותך”. דעות קדומות אלה הן המכשול החמור ביותר המסכל את המאמץ החברתי לקבוע נורמה לפיה “לא” משמעו “לא”.

פורנוגרפיה אלימה ומסוכנת זו מקבלת את ביטוייה האולטימטיביים בסרטים בהם נשים שחורות “נבעלות” על ידי “אדונים” לבנים על רקע אחוזות דרומיות, נשים “יהודיות” שדופות במחנות ריכוז – על ידי “קלגסים נאציים”, ונשים ויאטנמיות על ידי “חיילים אמריקאים” בג’ונגלים. בחמורים שבסרטים הללו הנשים גם נרצחות, בין אם באופן מבויים בלבד, ובין אם בפועל ממש. (סרטים המתעדים רציחות של ממש מכונים “snuff films”). ואולם סרטים מעוותים אלה, המצויים בשוליים הקיצוניים של תעשיית הפורנוגרפיה, אינם היחידים הנושאים באחריות: גם סרטים פורנוגרפיים “קלים” ו”רכים” יותר משרתים תפקידים חברתיים דומים – אף אם במידה פחותה ובאופן מעודן ומוסווה יותר. בסרטים “רכים” אלה, לאובייקטואליזציה, “החפצה” של נשים, ולאירוטיזציה של “החפצה” זו מקום מפתח מרכזי במילוי התפקיד החברתי השלילי, המשעבד, שממלאה הפורנוגרפיה.

בפורנוגרפיה ה”רכה”, כמו זו המשודרת בערוץ Playboy, נשים מוצגות כאוביקטים מיניים עבור גברים. הסרטים מיוצרים עבור גברים, והם מכוננים את דמויות הנשים המוצגות בהם בהתאם לפנטזיות גבריות פטריארכליות. נשים אלה הן תמיד מיניות, תמיד זמינות, תמיד מעונינות בקשר מיני עם כל דמות גברית ותמיד נהנות מכל קשר מיני. אין להם קיום אנושי מחוץ לעולם הפנטזיה הפטריארכלי האמור. אף אם סרטים אלה אינם מכילים סצינות אלימות והשפלות בוטות (כגון הצגת נשים כסוסי רכיבה לגברים), הם מרוקנים את דמויות הנשים מכל עצמיות אנושית.

הנשים המוצגות על המסך, שכולן צעירות וחטובות, לעולם אינן מסרבות לקשר מיני, לעולם אינן מביעות אי שביעות רצון מתפקידן המיני או מתיפקודם של בני זוגן, ולעולם אינן עושות דבר שאיננו מוצג כאירוטי. גופותיהן מוצגים לראווה, והן מקבלות תפקיד זה בהשלמה ובהנאה – כאילו לא יכול לעלות בדעתן לחוש אחרת. בין שהן מוצגות בהקשר ביתי ובין שהן מוצגות כממלאות תפקיד מקצועי כלשהו – בכל הקשר הן מוצגות תמיד בראש ובראשונה כמושאים לתשוקה מינית. נשים, מבהירים הסרטים, גם כאשר הן רופאות, אחיות או מורות – הן בראש ובראשונה תמיד מושאים לתשוקה מינית לכל גבר הצופה בהן וחפץ בכך. גם כשהן מקיימות קשרים מיניים עם נשים אחרות – אין אלה קשרים מיניים לסביים כפי שהם נתפסים מנקודת מבט נשית, אלא חלק נוסף מפנטזיה גברית נפוצה.

במובן זה, הנשים הללו מוצגות ככנועות, צייתניות, וכמי שמקבלות על עצמן כמובן מאליו את תפקידן בעולם הפטריארכלי: להיות מושאים להבטה, לתשוקה ולסיפוק מיני עבור הגברים הצופים בהן. הן, מצידן, אינן משיבות מבט, אינן ממשות פנטזיות משלהן, ואינן באות בדרישות מיניות כלפי גברים: הן אינן מוצגות כסובייקטים עצמאיים, בעלי רצון חופשי ונקודת מבט ייחודית. למעשה, סרטים פורנוגרפיים עושים הכל כדי למנוע מן הצופה להעלות על דעתו כי יתכן ולנשים שעל המסך יש צרכים, רצונות, תשוקות, רגשות ופנטזיות מעבר לאלה הגבריים המושלכים עליהם. כך מתבצע הזיהוי המשפיל והמסוכן בין ה”אירוטי” ובין נשיות כנועה, צייתנית ובלתי אנושית.

[X=nextPage=X]
כדי להוציא מכלל ספק, די להשוות את הצגת הנשים בסרטים הללו להצגתם של הגברים. גברים לעולם אינם מוצגים בעירום: הם אינם חפצים מיניים, קישוטים, משחק שנועד להנעים את זמנו של הזולת. בהיותם סובייקטים אנושיים, גופם זוכה לכבוד ולהגנה על הפרטיות. מיעוט הצגתם של גברים, ואי הצגת עירום גברי ממחישים את חוסר השוויון העמוק הטבוע בפורנוגרפיה “רכה”, כמו זו המשודרת בערוץ Playboy.

הצגת הנשים בסרטים הפורנוגרפיים ה”רכים”, כפי שתוארה עד כאן, היא היא המוגדרת בתפיסה הפמיניסטית הרלבנטית כ”אובייקטואליזציה”, כלומר – כהצגתן של נשים כ”חפץ זמין לשימוש מיני” של גברים. הצגת נשים כ”חפץ זמין לשימוש מיני” איננה רק הצגתן כמריונטות, סמרטוטים או ויברטורים, אלא הצגתן כדמויות הלקוחות מתוך מפנטזיה גברית פטריארכלית אשר מזהה אותן עם מושאי תשוקה חד-מימדיים ונטולי עצמיות אנושית.

היחס בין פורנוגרפיה “רכה” ו”קשה” כמוהו כיחס בין סמים “קלים” ו”קשים”. יש מי שיאמרו כי אין כל השוואה בין סם “קל” ובין סם “קשה”, וכי האחד הוא בילוי חברתי לגיטימי בעוד השני מסוכן לפרט ולחברה. לעומתם יש מי שיטענו כי כל סם פוגע במוח ומסכן את הפרט – כמו גם את כל מי שבא עמו במגע. זאת ועוד: שימוש בסמים “קלים” מוביל, לא אחת, למעבר לסמים “קשים” ומסוכנים הרבה יותר. המחוקק הישראלי בחר בגישה השניה, ואסר על השימוש בשני סוגי הסמים. באותו אופן ממש אסר המחוקק במפורש (בהקשר המסויים של תשדירי לוויין) גם על שני סוגי הפורנוגרפיה, כיוון ששניהם מבטאים, מחזקים ומנציחים השקפת עולם אשר מפלה נשים, משעבדת ומשפילה אותן, ומעודדת אלימות כלפיהן. שני סוגי הפורנוגרפיה, כאחד, פוגעים בכבודן של נשים, ועומדים, לכן, בניגוד חריף לערך היסוד של החברה הישראלית ושל החוק הישראלי.

לסיכום:

על פי הגישה שהוצגה כאן, סרט אשר “מציג אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני” הוא סרט שכל כולו אינו אלא הצגה של נשים כדמויות מיניות חד-מימדיות, אשר נשאבו מתוך פנטזיה גברית פטריארכלית. הצגה כזו מבנה נשים כמי שכל פעולה מפעולותיהן מכילה תמיד הזמנה מינית לכל גבר; כמי ששמחות תמיד להענות ללא סייג לכל פניה מינית גברית; כמי שתופסות את עצמן ומעניקות את עצמן אך ורק כמושאים למבט גברי מיני; כמי שמקבלות על עצמן, כמובן מאליו, להיות מושאים עירומים, nude, עבור מבטו של סובייקט גברי. דימויים נשיים אלה מבטאים ומנציחים השקפת עולם ומבנהחברתי פטריארכליים, אשר מפלים נשים, כובלים אותן לסטראוטיפים מסורתיים, ומונעים מהן הגדרה עצמית, מימוש עצמי אנושי מלא ושיוויון הזדמנויות. דימויים אלה פוגעים, לכן, בזכותן של נשים לשיוויון, כמו גם בכבוד האדם שלהן. זאת ועוד: דימויים אלה משמרים ומעודדים דעות קדומות אשר מצדיקות פגיעות אלימות ומיניות בנשים, ולכן הפצתם מהווה הסתה מסוכנת נגד קבוצה מיגדרית.

בבואנו לנקוט עמדה כלפי התרתם של שידורי לווין פורנוגרפיים, עלינו לשקול לא רק את התיאוריה הפמיניסטית הרלוונטית, אלא גם את המציאות הישראלית הרלוונטית. זוהי מציאות בה אלפי נשים נסחרות, נקנות ונמכרות, תוך החפצה מלאה, מילולית ומלאה, על ידי סוחרי שפחות ישראליים, ונקנות שוב ושוב ושוב, עשרות פעמים בכל יום, על ידי רבבות ישראלים המשלמים לבעלי השפחות כדי לעשות בנשים הללו שימוש מיני. זוהי מציאות בה מקרי אונס מסמרי שיער רודפים זה את זה ומחמיצים את הלב – עד שהוא הולך ונאטם מעודף גודש רגשי. זוהי מציאות בה המוני נערות צעירות ממיתות את עצמן בהרעבה (אנורקסיה) כדי להדמות (בעיני עצמן) למודלים שדופים של אובייקטים לתשוקה מינית. זוהי מציאות בה סרט מין שכל כולו לא מבצע אלא החפצה מינית של נשים מהווה סכנה קרובה ומוחשית לא רק לכבודן של נשים, אלא גם לשלמות גופן ואף לחייהן.