הסערה המתחוללת בקהילת הלהט”ב בישראל סביב תלונות על פגיעות מיניות שביצעו לכאורה דמויות מרכזיות בקהילה מעידה על טלטלה נורמטיבית. הכללים שנהגו בקהילה זו בעבר ביטאו את התפיסה הערכית שחופש מיני הוא חזות הכל; כיום הם נבחנים מחדש לאור תובנות הפמיניזם הרדיקלי לגבי ניצול מיני. בעת הזאת, דומה שגם הקהילה הגאה בישראל מאמצת את העמדה שההגנה על כבודם הסגולי של פרטנרים מיניים ועל רווחתם חשובה לא פחות מן האוטונומיה המינית, ושיש לקבוע כללים להתנהגות מינית מכבדת.

מנקודת מבטי הפמיניסטית זוהי התפתחות מבורכת, בקהילה הגאה כמו בכל שאר חלקי החברה. ואולם אסור שהצלחתה תהיה תלויה אך ורק ביכולתם של פעילים חברתיים לשאת את נס השינוי. כללים המגדירים גבולות ומסמנים מה פוגעני, נצלני ואסור חייבים להיות קבועים בחקיקה ומגובים בסנקציות. אין בימנו, בשום קהילה, הסכמה חברתית רחבה וחזקה דיה שבכוחה לקבוע נורמות שיאומצו ויחייבו את הכל. עם כל החשש (המוצדק) מהתערבות המדינה ומוסדותיה בצנעת הפרט ובתחומים אישיים כמו מיניות ויחסים בינאישיים, אין מנוס מקביעה חוקית החלטית ומחייבת של קווים אדומים שאסור לעבור אותם. רק קביעה כזו מאפשרת חינוך להתנהגות מכבדת ולא פוגענית, מניעת אטימות וניצול, וכמובן העמדה לדין וענישה על התנהגויות פוגעניות. אלה צריכים, כמובן, להתקיים תוך הקפדה על זכויות נאשמים: חזקת החפות, הזכות להליך הוגן, פרופורציונליות בענישה, והתיישנות עבירות.

חוק העונשין הוא הכלי שתפקידו לקבוע קווים אדומים בהתנהגות בין-אישית, וגם להבטיח זכויות נאשמים. ואולם הזנחה פושעת ומתמשכת של הכנסת והממשלה הותירה את פרק עבירות המין בחוק העונשין ארכאי, חסר, ולא כשיר למלא את התפקיד החשוב שנועד לו.

כך למשל, סקס אוראלי ואנאלי (כלומר חדירה לפיו של אדם או לפי הטבעת שלו), מוגדרים בחוק העונשין כ”מעשי סדום”; זאת בין שנעשו בהסכמת המשתתפים ובין שלא (כשלא נעשו בהסכמה הם אסורים; אך גם כשנעשו בהסכמה הם מכונים  בחוק “מעשי סדום”). כלומר, מי שמקיימים מגע מיני שאינו מציית למצוות ההטרונורמטיביות השמרנית ביותר מוגדרים בחוק רשעים וחטאים כמו אנשי סדום המיתולוגיים. טרמינולוגיה זו אינה מכבדת איש, בודאי לא את חברי הקהילה הגאה. כשכל מגע מיני אוראלי או אנאלי מוגדר כמעשה מרושע ודוחה, איך אפשר לצפות ממי שדורשים את החופש לקיים מגעים כאלה להסתייע בהוראות החוק המבזות אותם? איך אפשר להתבסס על הוראות חוק כאלה כדי לחנך למיניות חופשית ומכבדת?

להט”ב אינם היחידים שפרק עבירות המין של חוק העונשין מבזה ומשפיל. חדירה לגופה של אישה מוגדרת בחוק הישראלי “בעילה”. כלומר, על פי נוסח החוק, כשגבר חודר לנרתיקה של אישה הוא הופך לבעלים שלה; זאת בין שהיא הסכימה לחדירה ובין שלא (חדירה שנעשתה ללא הסכמה מוגדרת אונס ואסורה בחוק; אבל גם חדירה בהסכמה מכוננת על פי החוק “בעילה”). איך בדיוק אפשר להאבק בהחפצה הפטריארכלית של נשים באמצעות מיניותן, כשהחוק מבנה את הגבר כסוביקט הקונה לעצמו, באמצעות חדירה מינית, בעלות באישה? כשפרק עבירות המין מכונן את האישה כחפץ מיני שאפשר לרכוש בו בעלות באמצעות מגע מיני?  

פרק עבירות המין מכיל עבירות סתומות ותלושות, כמו “גרם מעשה” בסעיף 350, ועבירות מקוממות ובלתי סבירות בעליל כמו “בעילה אסורה בהסכמה”, “יחסי מין בין מטפל נפשי ומטופל”, ו”יחסי מין בין איש דת למי שקיבל ממנו יעוץ או הדרכה”. מה הפסול בשלוש העבירות הללו? ובכן, יחסי מין שנעשו באדם ללא הסכמתו החופשית מוגדרים בחוק כאינוס. שלוש העבירות הנזכרות מתייחסות לסיטואציות ספציפיות שבהן קוימו יחסי מין ללא הסכמתו החופשית של הקורבן: סיטואציות בהן מבצע העבירה הוא בעל מרות (למשל בעבודה או בלימודים), פסיכולוג או כוהן דת שניצל לרעה את יחסיו עם קורבנו. השכל הישר דורש שעבירות אלה יוגדרו כחמורות יותר מאונס רגיל, שהרי הן משלבות גם העדר הסכמה חופשית של הקורבן, וגם ניצול שפל של יחסי כוח.  אך ראו זה פלא:  בחוק הישראלי עבירות אלה דווקא קלות לאין שיעור מעבירת האונס הרגילה. קים ארד, קורבנו (לכאורה) של הפסיכולוג יובל כרמי, זועקת בצדק מלא בדיוק נגד מצב עניינים מקומם זה.

חמור לא פחות:  מכיוון שעבירות המין ישנות ומיושנות – אין בהן זכר להתנהגויות מיניות חדשות, שהתהוו רק עם התפתחות המרשתת. כידוע לכל, קשרים בינאישיים ומיניים רבים מתרחשים היום בתיווך מסכים. חוקי העונשין במדינות העולם מתווים קווים אדומים לגבי סוגי התנהגות כאלה. מטרתם לחנך את הציבור להתנהגות מינית מכבדת בעידן הוירטואלי, למנוע פגיעות מיניות באמצעות המרשתת, ובמקרה הצורך – להעניש על פגיעות כאלה באופן מידתי ומושכל. חוק העונשין הישראלי – שותק; שמע המאה העשרים ואחת לא גונב לסעיפיו. איש לא עדכן אותו שיחסים אישיים מתקיימים כיום גם באמצעים טכנולוגיים, ושחלקם מזיקים ומסוכנים. מובן ששתיקה כזו אינה מאפשרת חינוך להתנהגות מינית מכבדת, הרתעה, מניעה וענישה.

היא צופנת בחובה נזק מסוג נוסף. נוכח שתיקתו של החוק, קורה שהפרקליטות ובתי המשפט מנסים “להצילו”, למלא את הלקונות הפעורות בו (מעין בולענים), ולהחיל על מצבים וירטואליים איסורים ישנים שלא נועדו להם. בעשותם כך הם פוגעים הן בעקרון החוקיות (העקרון על פיו מה שלא נאסר במפורש בחוק – מותר), והן בזכויות האדם (זכותו של אדם לא לעמוד לדין ולא להענש על מה שלא הוגדר בבירור כאסור). כך, למשל, בספטמבר שנה זו התמודד בית המשפט העליון עם מקרה בו נאשם שכנע שוטרת משטרה שהתחזתה לקטינה להחדיר אצבעות לנרתיקה, בשעה שכל אחד מהם נמצא במקום אחר, מול מסך אחר, ורק האינטרנט מחבר ביניהם (ע”פ 4537/20). אין ספק שהנאשם, שניסה לקיים קשר מיני וירטואלי עם קטינה, ניצל את גילה הצעיר כדי להביא את עצמו לסיפוק מיני. החוק צריך להגדיר במפורש ובמדויק מה נזקה של התנהגות כזו ומה דינה. אך החוק הישראלי שותק. בית המשפט העליון, לדרישת הפרקליטות, הסכים “לתקן” את שתיקת החוק, החיל על ההתרחשות עבירה שאינה הולמת אותה, והרשיע את הנאשם בניסיון אונס. זוהי תוצאה מופרכת ופוגענית.

גדעון סער, שר המשפטים הנוכחי, ידוע כמי שסוגיות מגדריות קרובות ללבו והוא מקדם יוזמות בתחום זה. עתה, כשתקציב המדינה עבר והקואליציה על מכונה ניצבת, טוב יעשה סער אם יקים צוות לניסוח מחודש של פרק עבירות המין בחוק העונשין. כשהחוק יקבע את הגבול בין מותר לאסור ויגדיר בפירוט אילו התנהגויות מצויות מעבר לקו האדום, ניתן יהיה לחנך למיניות לא פוגענית, ולהעמיד לדין בגין פוגענות מינית תוך הגנה על זכויות כל הנוגעים בדבר. במציאות כזו, גם חברי הקהילה הגאה החפצים בשבירת קשר השתיקה יוכלו להאשים מי שחרגו מן הכללים של מיניות מכבדת, תוך שמירה הן על זכויות הנפגעים והן על זכויות הנאשמים.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 11.11.2021