למי אכפת משמותיהם של כמה רחובות בבית שמש, כשממשלת ישראל, במהלך בלתי חוקתי בעליל, הכריזה מלחמה גלויה על זכות ההפגנה של אזרחי המדינה? לכאורה, השערוריה־זוטא סביב מחיקת שמותיהן הפרטיים של נשים משמות הרחובות שנקראו על שמן, שייכת לימים רגועים יותר; לא לימים שבהם ראש הממשלה מחבל בפעילותם התקינה של כל מוסדות השלטון ומפרק את יסודות הדמוקרטיה הליברלית. אבל למעשה, הדרתן של נשים משמות רחובות היא ניצחון נוסף שנרשם בימים אלה במערכה הגדולה נגד הדמוקרטיה הליברלית בישראל. זוהי מהלומה נוספת לערכי כבוד האדם, השוויון, והחירויות לדעת ולהתפתח, שיחד עם חירויות הביטוי וההתאגדות הם לב עולמה הערכי של הדמוקרטיה הליברלית.

בשכונה חדשה בבית שמש, נוה שמיר, המיועדת לציבור הרחב, התעתדו חברי ועדת שמות הרחובות של העירייה להעניק לכמה רחובות שמות של גיבורי ישראל וגיבורותיה. בין השאר נועדו שלושה רחובות להיקרא “שרה גיבורת ניל”י”, “אנה פרנק” ו”חנה סנש”. נציגי הציבור החרדי בוועדת השמות סירבו לאשר קריאת רחובות על שם נשים. ב”פשרה” שהושגה עמם, הוסכם שבמקום לשאת את שמות הנשים, הרחובות ישאו את שמות המשפחה שלהן. כך, במקום “רחוב שרה גיבורת ניל”י” יהיה “רחוב אהרונסון”; במקום “רחוב חנה סנש” יהיה “רחוב סנש”, ובמקום “רחוב אנה פרנק” — “רחוב פרנק”. כדי ליצור מראית עין של שוויון, גם שמותיהם הפרטיים של גיבורי ישראל הגברים הושמטו משמות הרחובות שנקראו על שמם.

בספרה “ושאינן נראות”, אסתי רידר־אינדורסקי מתארת את הטרלול הגובר של הדרת נשים בחברה החרדית, שמגיע עד כדי מחיקתן המוחלטת. זוהי, כמובן, תגובת נגד חריפה (backlash) של הממסד החרדי לעליית מעמדן וכוחן של הנשים החרדיות, שהן כיום משכילות ומפרנסות לאין שיעור יותר מבני זוגן, האברכים. רידר־אינדורסקי מתארת איך נשים שעובדות כעיתונאיות בעיתונות החרדית נאלצות לפרסם את מאמריהן תחת שמות גבריים. כשניסתה לדרוש לפרסם את מאמריה תחת שמה — היא פוטרה. שמות נשים נמחקים יותר ויותר גם משאר תחומי החיים.

עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו בהזמנות לחתונות שוב לא מפורשים שמות הכלות או שמות האמהות, אלא רק שמות החתנים והאבות. כפי שרידר־אינדורסקי מעידה, מחיקה כל כך טוטאלית של הקיום הנשי, אין לה אחיזה בהלכה או במסורת, ומעולם עד כה לא נהגו כך אפילו בחוגים הקיצוניים ביותר של החברה החרדית. ואולם, כאשר נשים עובדות ומשתכרות יותר מאי פעם, ועלולות לדרוש לעצמן מעמד והכרה — מקטינים ומשתיקים אותן באמצעות הדרתן הסמלית מן השיח, עד כדי מחיקה מלאה, אפילו של שמותיהן.

עכשיו הגיע טרלול ההדרה הסמלית לוועדה לשמות רחובות בבית שמש, באמצעות הדרישה שהציבור הכללי החי בשכונת נוה שמיר לא יהיה מודע, חלילה, לקיומן של נשים כמו אנה פרנק, חנה סנש או שרה אהרונסון. שהרי ההכרה בערכן של נשים כאלה עלולה לעודד ילדות ונערות לאמצן אל לבן כמודל לחיקוי, והן יהינו, רחמנא ליצלן, לחשוב גם על עצמן כעל ישויות אנושיות אוטונומיות, עזות נפש, המעצבות את השקפות עולמן ואת אורחות חייהן. את זה בדיוק הצליחו הנציגים החרדים למנוע: שדבר קיומן של נשים מרשימות ייוודע ברבים, ושהן ישמשו אות ומופת לדורות הנשיים הבאים.

מול ההנהגה החרדית הלוחמנית ניצב, כרגיל, עדר נציגי ציבור מגמגם ותבוסתני, שלמען שלום בית מוכן להכשיר כל שרץ ולכנותו “פשרה”. אבל לא, זו לא פשרה: מחיקת שמותיהן הפרטיים של נשים משמות רחובות היא כניעה מבישה לתכתיב החרדי הפונדמנטליסטי. כי דווקא השמות הפרטיים הם המעידים על קיום נשי, ואילו שמות המשפחה בעולמנו הפטריארכלי הם שמות הפטריארכים, כלומר הגברים שנתפשים כעומדים בראשי המשפחות. “רחוב אהרונסון” אינו מרמז על כך שאשה אמיצה בשם שרה סבלה בגבורה עינויים, ונטלה את חייה כדי לא לבגוד בחבריה למחתרת. “אהרונסון”, למי שהשם עוד חי בלבם, מציין לא את שרה אלא את אהרון אהרונסון, אחיה הבכור.

יתירה מכך, מכיוון שרוב הרחובות קרויים על שמות גברים, בהעדר שם פרטי נשי הציבור יניח כמובן מאליו שהשמות “אהרונסון” “סנש” ו”פרנק” מתייחסים גם הם לגברים. הדבקות המיתממת של עיריית בית שמש בשוויון הפורמלי מתעלמת מן המציאות החברתית, ולכן שמה ללעג וקלס את השוויון המהותי.

ה”פשרה” הבזיונית של ועדת השמות בעיריית בית שמש אינה שונה, מהותית, מן ה”פשרה” שבחסותה הרימה ממשלת ישראל יד על זכות ההפגנה, אחת מחירויות הליבה במשטר הדמוקרטי הליברלי. בבית שמש ויתרו על שמותיהן הפרטיים של הנשים, וכעלה תאנה הורידו גם את שמותיהם הפרטיים של הגברים; אך הפגיעה היא באופן מובהק בהכנסתן של נשים לתודעה הקולקטיבית. באופן דומה, ממשלת ישראל “מאזנת” את ההגבלות על מספר המשתתפים בהפגנות נגדה ועל מיקומן, באמצעות הטלת מגבלות מקבילות על חופש התפילה. אבל להתפלל, כידוע, אפשר בכל מקום, ובלבד שנאסף מניין (של גברים, כמובן); ואיש לא העלה על דעתו לאסור התאספות של מניין. לעומת זאת, כפי שכבר נקבע בפסיקת בג”ץ, כדי להפגין באופן אפקטיבי נגד השלטון יש צורך במספר גדול של מפגינות ומפגינים, ויש לקיים את הפגנה במקום סמלי הולם, כמו פתח משכן הכנסת או מעונו של ראש הממשלה. ובדיוק את זאת אסרה הממשלה.

הכניעה המבישה של עיריית בית שמש לתכתיבי הג’יהאד להדרתן הסמלית של נשים מן המרחב הציבורי, איננה זוטי דברים; זהו עוד ויתור על ערכי הליבה של הדמוקרטיה הליברלית בימים שבהם זו נתונה למתקפה מכל עבר. יפה עשתה התנועה לאיכות השלטון כשעתרה נגד פגיעת הממשלה והכנסת בחופש ההפגנה; יש לקוות ששדולת הנשים או ארגון אזרחי אחר יעתור נגד עיריית בית שמש.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 3.10.2020