שיח החירשים המתנחשל סביב פרשת “החייל היורה בחברון” הגיע לשיאו (הזמני) בשבוע שעבר, עם הקראת פסק־דינו של סמל אלאור אזריה בבית הדין הצבאי לערעורים. חמשת השופטים בערכאת הערעור הצטרפו לשלושת השופטים בערכאה הראשונה, והדגישו שגרסת הנאשם אינה אמינה, ושההריגה שביצע לא היתה הגנה עצמית או פעולה מבצעית. חלקם אף כינה זאת הוצאה אסורה להורג מתוך נקמה. אך משפחת החייל, סנגוריו ומחנה תומכיו חזרו על עמדתם כי אלאור הוא אחד משלנו, שפעל נכון ושאין לו על מה להתנצל — שהוא קורבן של המערכת, ושבשום פנים ואופן אין להענישו, כשם שכלל לא היה צריך להעמידו לדין.
הזדהות עם עמדות קוטביות אלה מפלגת את החברה הישראלית. ההיבטים הפוליטיים, האישיים והמגזריים משחקים, כמובן, תפקידים חשובים ומרכזיים. אבל גם השסע התרבותי העמוק בין השקפת העולם שהביעו שופטי בתי הדין הצבאיים ובין השקפת העולם המנוגדת, שמושמעת ללא הרף בתקשורת הישראלית, הוא יסוד רב השפעה. הפרספקטיבה שאני מציעה כאן מתמקדת אך ורק ברובד תרבותי תת־קרקעי, שאינו עדתי או פוליטי־מפלגתי: בשתי תפיסות של כבוד, המלוות את הציונות מראשית דרכה, ומובילות שוב ושוב להתנגשויות ערכיות. על פי פסקי הדין, התנהגותו של אזריה פגעה בכבוד האדם; אך לפי גרסת תומכיו, הוא דווקא השיב לנו את כבודנו וראוי לכבוד. איך ניתן ליישב בין שתי התפיסות?
“כבוד” משמעו “ערך”. “כבוד האדם” הוא “ערכו של אדם”. סעיפו הראשון של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי “זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם”, כלומר שזכויות האדם נגזרות מכבודו של האדם, מבטאות אותו ומגינות עליו. אבל גם בסרט קזבלן מדברים על כבוד: זה שבשבילו צריך לעבוד, ומוקירים אותו בקריאה “כל הכבוד!” קשה לא להרגיש שאלה שני סוגים שונים של ערך האדם.
מבנים חברתיים שונים מעניקים לאנשים ערך (או זכות לערך) על פי עקרונות שונים. שיטה אחת, עתיקה ורווחת מאוד, היא להעניק לכל אדם ערך בהשוואה לסובבים אותו. ערך כזה של האדם הוא יחסי, משתנה, תלוי נסיבות, היררכי ומעמדי. הוא מעניק ערך רק למי ששייך לקבוצת ההתייחסות; “אחרים” אינם נספרים, הם שקופים. באנגלית הוא מכונה honor, ובעברית אני מכנה אותו “הדרת- כבוד”. שיטה שונה בתכלית היא לקבוע באופן קשיח שלכל בני האדם, מעצם היותם כאלה, ערך אנושי אחיד ובלתי משתנה, שאינו תלוי בשייכות לקבוצה כלשהי או בשום סוג של נסיבות או התנהגות. באנגלית הוא נקרא human dignity, ובעברית אני מכנה אותו “כבוד אדם סגולי”. ההבדל הקוטבי בין סוגי הכבוד האלה הוא שורש הקרע.
חברות הדרת-כבוד
לאורך ההיסטוריה, מרבית החברות קבעו את הדרת-הכבוד (honor) כערך ליבה, וגזרו ממנו את נורמות ההתנהגות (ה”מכובדות”) שלהן, כמו גם את ערכם של חברי הקבוצה. חברות אלה נבדלות זו מזו בהיבטים רבים, ואף על פי כן מקובל לזהות בהן תכונות מבניות משותפות. בחברות הדרת-הכבוד, ערכו של האדם — בעיני הסובבים אותו ובעיני עצמו — נמדד ונקבע בראש ובראשונה על פי עמידתו בנורמות החברתיות (קוד הכבוד). במקרים רבים (גם בחברה הבדואית וגם באנגליה; גם ביפן וגם במערב הפרוע), נורמות אלה כוללות הפגנת אומץ לב, הכנסת אורחים, נאמנות, שליטה עצמית. עמידה בנורמות של הדרת-כבוד מעניקה מעמד חברתי גבוה וזכות להערכה עצמית. כישלון בעמידה בנורמות אלה גורר בושה. התנהגות “לא מכובדת” (למשל פחדנית, קמצנית או היסטרית) נתפסת כיוצרת “כתם” של בושה, השפלה, קלון, ביזיון על שמו הטוב של אדם. גם ביוש (“שיימינג”) בידי הזולת יוצר כתם כזה על הדרת-הכבוד.
מתוך השקפת עולם כזו, מי שבויש ואיבד מהדרת-כבודו ומעמדו חייב לנקוט פעולת גמול — נקמה, שתרתיע באופן אפקטיבי הן את הפוגע והן פוגעים פוטנציאליים נוספים. כדי להרתיע, פעולת הגמול צריכה להיות חריפה יותר מן הפגיעה המקורית, והתגובה הבאה בשרשרת צריכה להיות חריפה עוד יותר. דינמיקה זו, של סכסוכי הדרת-כבוד מסלימים, או נקמת דם, גובה מחירים גבוהים, ומקשה על סיומם של מאבקי הדרת-כבוד.
התנועות הלאומיות האירופיות העתיקו את משחק הדרת-הכבוד מרמת הפרט והקבוצות הקטנות (שבטים, כפרים, מחוזות, ערי־מדינה) לרמת הלאומים ומדינות הלאום. כללי הדרת-הכבוד מכתיבים במידה רבה לא רק את ההתנהלות בתוך החברות, אלא גם בין מדינות הלאום בזירה הבינלאומית. הציונות של הרצל עיצבה את היהודים כלאום המשתתף במשחק זה. זה צעד מהפכני, שהופנם היטב על ידי ישראלים רבים. רק היזכרו באופוריית הדרת-הכבוד הלאומית בכל זכייה בתחרות בינלאומית.
כבוד סגולי אוניברסאלי
הכבוד הסגולי שונה בכל דרך מהדרת הכבוד, ומכתיב כללי התנהלות שונים בתכלית. כבוד זה הוא מלא, מוחלט וזהה בכל אדם, מעצם היותו חבר במשפחה האנושית. על פי תפיסה זו, כל אדם מוכר כסובייקט, וערכו ככזה מחייב שכל הסובבים אותו יראו בו תמיד תכלית עצמאית ולא רק חפץ לשימושם על פי צורכיהם.
בשונה מהדרת-הכבוד, הכבוד האנושי הסגולי איננו משאב סמלי שאדם נאבק כדי לנכס לעצמו ולצבור ממנו ככל יכולתו. הערך המיוחס לקיום האנושי הוא רכוש משותף של משפחת האדם. משמעות הדבר היא שמי שפוגע בכבוד האדם הסגולי פוגע במשפחה כולה ובכל בניה ובנותיה. מי שהדרת-כבודו נפגעה צריך לנקום ולהילחם כדי להשיבה לעצמו ולגמול למביישו בושה גדולה יותר; אך מי שנפל קורבן לפגיעה בכבוד האדם הסגולי איננו מבויש או “יורד בסולם החברתי”. הוא אמנם שילם מחיר אישי, אך הפגיעה היא במין האנושי כולו, ולכן החברה כולה צריכה להתגייס ולהגן על הכבוד הסגולי.
השקפת עולם זו אומצה על ידי האו”ם בעקבות מלחמת העולם השנייה. בתגובה לזוועות הפשיזם והנאציזם, מדינות העולם החליטו לקדש את ערכו הסגולי של האדם כמוחלט ואוניברסלי. זאת ועוד: הן החליטו שכל זכויות היסוד של האדם נגזרות מכבודו הסגולי, כולל הזכויות לחיים, לחופש מעבדות, לחופש מעינויים, להגדרה עצמית והזכות להקים משפחה. ישראל אישררה את ההכרזה הבינלאומית, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אימץ את רוחה כרוח המשפט הישראלי.
כבוד סגולי בשיח המשפטי והדרת-כבוד בשיח הציבורי
שופטי בתי הדין הצבאיים שדנו בעניינו של אזריה התייחסו אל הראיות שלפניהם וכתבו את פסקי־דינם מתוך השיח המשפטי המקדש את כבודו הסגולי של האדם ואת זכויות היסוד שלו. הם קבעו שאזריה, ששום סכנה לא נשקפה לחייו או לחיי הסובבים אותו, ניגש בקור רוח לאדם פצוע קשה, שהיה מוטל על הקרקע חסר ישע. לאחר שהצהיר כי לפצוע מגיע למות, אזריה טען את רובהו וירה בו למוות. מעבר להפרת נהלים והוראות צבאיים (כי במקום נכחו מפקדים שלא התירו את הירי), השופטים זיהו כאן פגיעה אולטימטיבית, בעלת חומרה מרבית, בזכות האדם הבסיסית ביותר הנגזרת מן הכבוד הסגולי: הזכות לחיים.
מנגד, דבריהם של אזרחים ישראלים רבים מבטאים מחויבות להשקפת עולם שבלבה הדרת- כבוד יהודית־לאומית. מבחינתם, “מחבל נתעב” הוא יצור המצוי מחוץ לגבולות קבוצת ההתייחסות, ולכן הוא נטול כל ערך או הדרת כבוד; אין שום סיבה ערכית, מוסרית, לא לפגוע בו, על פי צורכי השעה. מעבר לכך, הוא ידו הארוכה של האויב (קבוצת לאום מתחרה) שניסה לפגוע בבני הקבוצה שלנו; אירוע חבלני מחייב פעולת נקמה המשלבת גמול והרתעה. מתוך השקפת עולם זו והשיח שלה, עבד אל־פתאח א־שריף, שניסה לדקור חיילי צה”ל, לא היה “אדם” בעל ערך אנושי וזכויות אדם בסיסיות הנגזרות ממנו, אלא רק כלי משחית בשירות אויב אכזר. לאויב כזה יש להשיב מכה אחת אפיים, ולגיטימי לנקום בו ולהרתיעו על ידי חיסול כלי מכליו. פציעתו וחוסר הישע של א־שריף אינם רלוונטיים לדיון.
הבחנה בין הדרת-כבוד “טהורה” ו”מרוככת”
ציינתי כי לכל תרבות הדרת-כבוד יש נורמות הדרת-כבוד מסוימות המייחדות אותה, ולכן כל תרבות הדרת-כבוד מעריכה, דורשת ומתגמלת התנהגויות מסוימות ולא אחרות (למשל למדנות לעומת קרביות, יראת שמיים ואדיקות לעומת הצלחה בעסקים, און מיני לעומת סגפנות ואיפוק וכיוב’). ואולם מעבר להבדלים הספציפיים בין חברות ותרבויות של הדרת-כבוד, קיימת הבחנה קטגורית בין תרבויות הדרת-כבוד “טהורות” (קדם-מודרניות) לבין תרבויות הדרת-כבוד “מרוככות על ידי תפיסה מוסרית” (מודרניות). הראשונות מקשרות הדרת-כבוד מעל לכל עם הבטחתו של רושם חיצוני, קיומה של מראית עין ציבורית, והאחרונות – גם עם רכיבים מוסריים פנימיים כמו אותנטיות ויושר.
בתרבות הדרת-כבוד “טהורה”, אדם קונה לעצמו הדרת-כבוד ומעמד חברתי בין בהתנהגות (למשל – הפגנת אומץ לב אל מול פני האוייב, אירוח נדיב), בין באמצעות תפקיד (למשל – מלך, נשיא, מפקד) ובין בהשתייכות (למשל – למשפחה, לשבט, ל”קסטה” או לכל קבוצה בעלת יוקרה). הדרת-הכבוד והמעמד מקנים לו מוניטין, ואלה מכוננים חזקה שעל פיה כל התנהלותו של אותו אדם בהכרח עולה בקנה אחד עם שמו הטוב, מעמדו והדרת-כבודו. כלומר – המוניטין יוצרים חזקה שכל מעשיו של אותו אדם מכובדים וראויים במידה בה שמו מכובד. כך למשל – בחברה בה המלך הוא הנכבד באזרחים, החזקה היא שכל מעשיו נכבדים כמוהו. חשוב לציין כי החזקה עומדת גם אם התנהגותו בפועל של האדם אינה עולה בקנה אחד עם שמו הטוב, ואף אם הסובבים אותו מודעים לכך, ואף בגלוי.
כדי לגבור על חזקה בדבר מכובדותו של אדם, צריך לקום מי שמערער עליה, ולעשות זאת בהתאם לכללים חברתיים מוסכמים וברורים. לרוב, עליו לפתוח בהטחת אשמה גלויה, הנעשית בפומבי ובפניו של האדם שכנגדו הוא טוען. הטחת אשמה זו קוראת תיגר על המוניטין של הנאשם. אם זה לא הגיב לאישום – הדבר יכול להתפרש כקריסת המוניטין שלו, והוא עלול לאבד הדרת-כבוד ומעמד. בחר הנאשם להגיב – הוא יזמן את המאשים למאבק של הדרת-כבוד על פי הכללים המקובלים בהקשר החברתי הרלבנטי. במאבק זה, נצחונו של המאשים יתפרש כצדקת טענתו, והנאשם יאבד מוניטין, הדרת-כבוד ומעמד. נצחונו של הנאשם משמעו שהמוניטין שלו לא נפגע, החזקה בעינה עומדת, ולא ניתן להטיל דופי בהתנהגותו; שמו הטוב, הדרת-כבודו ומעמדו – תקפים. זאת, בלי קשר לשאלה האם קריאת התיגר “אמיתית” במובן האמפירי, העובדתי.
חישבו על האגדה המוכרת “בגדי המלך החדשים”. מלכה של הממלכה הילך עירום ברחובה של עיר; כל האזרחים צפו בו במערומיו וחזו במו עיניהם בהתנהגותו המבישה, בערוותו ובקלונו. אם היתה זו חברת הדרת-כבוד “טהורה”, הרי אף שכולם ראו וידעו, כל עוד לא נאמרה מילה בפומבי ובפניו של המלך – חזקת המוניטין של המלך הבטיחה כי התנהגותו מכובדת, והדרת-כבודו בלתי מעורערת. לכן, רק צעקתו של הילד (“המלך עירום”) קראה תגר על חזקת המוניטין ממש מול פניו של המלך, וזו קרסה לקול צחוקם של ההמונים. בחברת הדרת-כבוד “טהורה”, אדם מבוגר לא היה מעז לחשוף את האמת – שהיתה כה גלויה לעין כל – מול פני המלך, כיוון שאילו עשה כן היה מסתכן במאבק של הדרת-כבוד עם המלך (או בכיר לוחמיו), וסיכוייו לנצח היו בודאי קלושים. חזקת הדרת-כבודו של המלך היתה נשמרת, טענת המאשים היתה נדחית, אך ראשו של קורא התגר היה נערף.
בחלקים גדולים של אירופה, בקרב המעמדות הגבוהים ובודאי האצולה, מאבק הדרת-הכבוד שהתחייב מקריאת תיגר על מוניטין של אדם נכבד היה דו-קרב, “מלחמת השניים”. מאבק מסוגנן זה, שכל מהלך ממהלכיו נשמר בקפדנות על ידי עדים משני הצדדים, היה במשך מאות שנים ההליך המוסכם המכובד ביותר ליישוב סכסוכי הדרת-כבוד. ניצחון בדו-קרב סיים סכסוך של הדרת-כבוד והכריע אם קריאת התגר כנגד המוניטין של איש הדרת-כבוד תתקבל או תדחה. במובן זה, הדו-קרב הכריע בשאלת אמיתותה של קריאת תיגר זו. ה”אמת” שעמדה להכרעה לא היתה עובדתית, אמפירית, היסטורית – אלא אמת חברתית, תרבותית; אמת של חברת הדרת-הכבוד. במסגרת תרבות הדרת-כבוד “טהורה” – זו האמת המשמעותית והרלבנטית היחידה.
הליך כזה של קביעת אמת חברתית על סמך כוחם והצלחתם של הצדדים המתמודדים מבהיר כי “אמת חברתית ” היא “מה שניתן לגָבות”, ו”בעל האמת” הוא מי שיכול לגָבות את טענתו. בחברות המשתמשות ברטוריקה אמונית, מתלווה לדינמיקה זו גם תיקוף מטפיסי: אם האל בחר לתמוך בצד אחד ולא באחר – זוהי הוכחה לצדקת טענתו, צדקתו, ולכן גם יושרו ואמינותו של אותו צד. במובן זה, מאבק הדרת-כבוד הוא “מבחן אש ומים” (ordeal), המעניק לאמת החברתית של חברת הדרת-הכבוד תוקף מטפיסי.
ההבדל העמוק ביותר בין תרבויות הדרת-כבוד “טהורה” ו”מרוככת” הוא שבתרבות “מרוככת” הדרת-כבודו של אדם מותנית גם ביושרתו, ויושרתו מותנית בשאלה האם תאור המציאות שהוא מציג תואם את המציאות כפי שהוא מכיר אותה. בחברה כזו, כאשר אדם אומר שקר, כלומר כאשר תאור המציאות שהוא מציע אינו הולם את המציאות העובדתית שהוא מכיר, אזי הוא נתפס כמי שאינו נאמן לעצמו, “מילה שלו אינה מילה”, יושרתו מוכתמת והדרת-כבודו נפגעת. זאת – אף אם הוא יכול לגָבות את גירסתו במוניטין, מעמד, הדרת-כבוד ויוקרה, ואף אם איש אינו קורא תיגר על שמו הטוב בפניו ואינו יכול להפריך את דבריו ולקעקעם במסגרת מאבק הדרת-כבוד. בכך, תרבות הדרת-כבוד “מרוככת” יוצרת קשר אמיץ הרבה יותר בין האמת החברתית והאמת העובדתית, כמו גם בין הדרת-כבודו, מעמדו ושמו הטוב של אדם – ובין יושרו ואמינותו. בהקשר תרבותי כזה, כדי להיות איש הדרת-כבוד, פיו ולבו של אדם חייבים להיות שווים.
גם ההגינות, fair play, היא חלק בלתי נפרד מהדרת-כבוד מרוככת. בעולם של הדרת-כבוד טהורה, כל האמצעים עשויים להיות כשרים כדי להשיג הצלחה, לצבור הדרת-כבוד ולהימנע מביוש. מכה מתחת לחגורה לגיטימית ככל מכה אחרת, אם היא מוכיחה את עצמה כיעילה. על פי כלליה המעודנים יותר של הדרת-הכבוד המרוככת, מי שמשתמש ביתרון שנתפס לא הוגן על פני יריבו, נחשב כמפגין חולשה, ולכן צובר בושה ולא כבוד. מי שתוקף יריב חלש יותר, בהפתעה, תוך שימוש באמצעים לא קונוונציונליים – אינו איש של הדרת-כבוד.
“הג’נטלמן האנגלי”, גם בגלגולו המעודן ביותר, בתקופה הויקטוריאנית, היה איש הדרת-כבוד (חישבו על גיבורי ספריה של ג’יין אוסטין כדוגמאות מובהקות). ואולם קוד הדרת-הכבוד שלו חייב אותו עתה מעל לכל להיות הוגן ונאמן לעצמו ולמילתו, כלומר ישר, כן ואותנטי; ערכים אלה, אשר עולים בקנה אחד עם המוסר הנוצרי בגילגולו המודרני, שולבו אל תוך תרבות הדרת-הכבוד האנגלית, ובמידה רבה השתלטו עליה. מעתה, המוניטין שוב לא השליכו על המעשים והקנו להם ייחוס, אלא בדיוק ההיפך: רק התנהגויות מכובדות יכלו להבטיח שם טוב והדרת-כבוד. התנהגויות בלתי מכובדות שללו מאדם את הדרת-כבודו אף אם איש לא העז לאתגר אותו בגלוי. ואחת ההתנהגויות הבלתי מכובדות ביותר היתה שקר וחוסר כנות.
במילים פשוטות, לפחות להלכה, מי שרצה להנות ממעמד ומשם של ג’נטלמן נכבד – לא יכול היה לשכב עם המלכה, ואפילו לא בסתר, ובמיוחד לא אם הוא צעיר ויפה יותר מהמלך ונהנה מאמונו המלא של זה. מי שכן שכב עם המלכה, בודאי אם ניצל יתרונות לא הוגנים, חש בושה גם אם איש לא קרא תיגר על שמו הטוב והאשים אותו בבגידה בפניו ובפומבי. הבושה בטאה את מחויבותו לתרבות הדרת-הכבוד “המרוככת” ולערכיה המוסריים החדשים. היא חייבה אותו להבטיח את התואם בין שמו והתנהגותו.
הציונות המדינית של הרצל ונורדאו אימצה את הדרת-הכבוד שנהגה בראשית המאה העשרים במרכז אירופה: זו המרוככת. ברמה המוצהרת, זו רוח הדרת-הכבוד הישראלית גם כיום. אך גילויים של הדרת-כבוד ההולמים דפוסים “טהורים” נפוצים ומקובלים בכל חלקי החברה, ויתכן שהם הולכים ומתגברים. חישבו, למשל, על אנשי ציבור בכירים אשר גם כאשר התנהגותם הפסולה (למשל – מינויים פוליטיים, תקיפות מיניות או גניבה מקופה ציבורית) ידועה לכל – הם ממשיכים לנהוג כאילו לא דבק בהם רבב. הם מטילים יהבם על מעמדם, המוניטין שלהם, חוסר ההעזה הציבורי (בעיקר של הסובבים אותם והתלויים בהם, לרבות נציגי ציבור ועיתונאים) לאתגר אותם בפניהם, וסיכוייהם להדוף אישומים ולנצח במאבקי הדרת-כבוד ציבוריים (בין שאלה מתקיימים בככרות, בחצרות של “קדושים”, בתקשורת, בתעמולת הבחירות, בבתי המשפט או, כיום, ברשתות החברתיות ובטוויטר).
באופן מעניין, השימוש בדין הפלילי השתלב, בעיני רבים בישראל, בדינאמיקה של הדרת-כבוד “טהורה”, והפך למעין הליך פורמאלי מסוגנן למאבק הדרת-כבוד מן הסוג הקדם-מודרני. הגשת כתב אישום נתפסת על ידי רבים כמעין קריאת תיגר של המדינה בפניו של מי שנאשם בהתנהגות בלתי מכובדת (כלומר נטולת הדרת-כבוד, מבישה, “שיש עמה קלון”). כדי לנצח במאבק הדרת-הכבוד על המדינה לעמוד בדרישותיו הפורמאליות של הליך המכיל לא פחות כללים טכניים וטקסיים מאשר הדו-קרב האירופי. במרחב הציבורי, רק ניצחון מוחץ של המדינה בקרב הדרת-הכבוד המשפטי-הפלילי נתפס כגובר על המוניטין של הנאשם ומערער את הדרת-כבודו ואת “צדקתו”. זיכוי, גם מחמת הספק, מחוסר ראיות, בהעדר עדים, מטעמים פרוצדורליים או תוך קביעה כי ההתנהגות לא היתה ראויה – נתפס ככישלונה של המדינה במאבק הדרת-הכבוד, והנאשם דבק במוניטין שלו, במעמדו ובמשרתו.
פרשת אזריה בראי הכבוד
מחנה אזריה דבק במוניטין שלו כחייל מצטיין, ובמעשה הגבורה שעשה כשהרג את “המחבל המתועב” שתקף את חבריו החיילים היהודים. יושרתו, אמינותו, עמידתו על מילתו – אינם נתפסים כרלוונטיים. העדויות הסותרות, השקרים, חוסר הקוהרנטיות של גרסתו אינם זוכים להתייחסות כלשהי. גרסת הדרת-הכבוד המוצגת על ידי המחנה היא “טהורה”, ודומה שחלק לא מבוטל מן הציבור הישראלי מזדהה עמה.
לעומתם, דומה שקצינים גבוהים בשירות פעיל ובמילואים נוטים להזדהות יותר עם המחנה הישראלי הנושא (עדיין) את דגל הדרת-הכבוד ה”מרוככת”: מחנה המצפה לפחות למצג חזק של הגינות, יושרה אמינות. דובריה של תפיסת כבוד זו נקרעים בין רצון להגן על בעל המוניטין של חייל מצטיין, ובין מחויבותם ל”רוח צה”ל”, שהיא, בעיניהם, רוח של הדרת-כבוד מרוככת (לפחות ברמת המוצהר). רוח זו מחייבת, לצד מסירות, נאמנות ואומץ לב, גם ויתור על יתרונות לא הוגנים, ודיבור אמת. הריגת שבויים פצועים וחסרי ישע ובדיית עלילות שקריות מעוררות באנשי הדרת-כבוד מסוג זה שאט נפש (בודאי כשהן נחשפות עלי סרטון).
שופטים אזרחיים וצבאיים, לעומתם, מפגינים מחויבות רטורית כפולה: הן לשיח הכבוד הסגולי, ששיטת המשפט הישראלית אימצה, והן להדרת-הכבוד המרוככת המזוהה עם רוח צה”ל.
פרשת אזריה הביאה את שלושה סוגי שיח הכבוד הללו לעימות חזיתי פומבי חסר תקדים, המרעיד את אמות הסיפים. ההתפתחות היתה כזו.
הסרטון שצילם מתנדב בצלם חשף קבל עם ועולם שסמל אלאור אזריה ניגש אל עבד אל-פתאח א-שריף כשזה שכב חסר ישע וחסר תזוזה על הקרקע (וסביבו מתנהלים החיים כאילו אינו שם). הוא עמד מעליו, דרך את נשקו וירה בו מטווח קצר הישר בראשו.
נוכח מראה ברור זה, כל אחד ממחנות הכבוד הישראלים השמיע את קולו: מחנה הדרת-הכבוד הטהור דרש הכרה באזריה כגיבור, ונשיאתו על כפיים; מחנה הדרת-הכבוד המרוכך דרש לקבל איזושהי גרסה אמינה שתאפשר לפרש את המתועד בסרטון כ-fair play, ותציל את הדרת-הכבוד הלאומית בעיני עצמה ובקרב העמים; מחנה הכבוד הסגולי צייץ בקול דק שיש להעמיד את אזריה לדין על מה שנראה, לכאורה, כפגיעה אולטימטיבית בזכות היסוד הראשונה במעלה הנגזרת מן הכבוד הסגולי: הזכות לחיים.
ראש הממשלה התלבט לרגע, אבל בחר במחנה הדרת-הכבוד הטהור (ההולם להפליא את כלל התנהלותו); שר הביטחון צדד במחנה הדרת-הכבוד המרוככת, ולכן הודח והוחלף; הפרקליטות הצבאית דבקה בשיח הדרת-הכבוד המרוככת המשולב עם שיח הכבוד הסגולי. בחירתה לקיים הליך משפטי נתפסה בציבור כמי שנועדה לרָצות בראש ובראשונה את אנשי הדרת-הכבוד המרוככת והקהילה הבינלאומית, ובאותה הזדמנות גם להשתיק את הקול הרפה שהזכיר את הכבוד הסגולי.
למה טען אזריה בהליך המשפטי שהוא פעל מתוך חשש שהמחבל יתפוס שוב בסכינו או יפעיל חגורת נפץ? למה לא טען מפורשות שהמחבל היה בן מוות והוא הציל את כבוד המולדת וראוי לכבוד מלכים? הן אלה הדברים שאמרו תומכיו בכל כיכר ותכנית רדיו. מפני שגם אזריה וחוגו יודעים שהשיח המשפטי (המחויב לכבוד הסגולי ולא להדרת-הכבוד) אינו יכול להכיל ולקבל טענות אלה. הם יודעים שכשתרבות הדרת-כבוד נתקלת בשיח משפטי רשמי המתיימר לפקח עליה – היא חייבת לאמצו, ולהגיד, במילותיו, את המתחייב בנסיבות העניין. לכן אמרו לפרוטוקול את כל מה שהמשפט דורש לשמוע כדי שיוכל לזָכות: שאזריה היה מבוהל ונסער בהשפעת האירוע; שראה את המחבל נע וזע; שחשד שמא הוא יתפוס בסכין שלידו, או יפעיל חגורת נפץ. הקשר ל”אמת” אינו העניין; אלה הטיעונים הקבילים, ולכן צריך להשתמש בהם כדי להשיג את התוצאה הרצויה.
אלא שכאן חל המפץ הגדול, שפרץ את תיבת הפנדורה. אזריה ותומכיו הבינו שהמשחק שלתוכו נקלעו מורכב ועדין. הם הבינו שכולם (כל היהודים) יודעים שאזריה הוא גיבור ישראל וצריך לקבל הכרה והוקרה; אך אמנות בינלאומיות למיניהן ועין בינלאומית פקוחה (ועויינת, כמובן) גורמים לחלק מן הציבור לדבוק ב”רוח צה”ל” של הדרת-כבוד מרוככת; ומערכת המשפט יודעת לדבר רק בשפתה המקצועית, הנגזרת מן הכבוד הסגולי. בסבך זה, הם הבינו שאזריה צריך להגיד לבית המשפט מה שזה צריך לשמוע בשפה שהוא יודע להבין. אזריה יקרוץ לבית המשפט, ויגיד שפחד, היה מבוהל, ראה תזוזה וחשש מסכין וחגורת נפץ. בתמורה בית המשפט ישפוך מילים נמלצות רבות כים של כבוד סגולי והדרת-כבוד לאומית מרוככת, יקרוץ לאזריה בסתר, יקבל את טענותיו, ואזריה יזוכה (או יורשע במשהו טכני פעוט וללא קלון או עונש).
על רקע ציפיה זו, שני פסקי הדין נחוו על ידי אזריה ואוהדיו כסטירות לחי מצלצלות ובגידה צורבת בהדרת-הכבוד הלאומית, בסולידריות הקבוצתית, בשיטת הקריצה, ובש”ג שנתן אמון במערכת שקמה עליו לכלותו. היהודים המאיישים את מערכת המשפט הצבאית שכחו להתנהג כיהודים: הם הפנו עורף לחייל הגיבור שפעל בשם כולנו והפקירו אותו במערכה על הדרת-כבודנו. במקום לכבדו, גם אם בשתיקה וקריצה, הם גינו אותו בכל פה והטילו עליו עונש. הוא הסכים לשחק את המשחק שהם זקוקים לו כדי להרגיע את השיח המשפטי ואת הקהילה הבינלאומית הצופה בהם, והם, במקום למלא את חלקם – לקחו את המשחק ברצינות, חשפו את שקריות טענותיו והתנערו ממנו. בעריקתם הנבזית, המבישה, הם הוציאו אותו פראייר, השפילו אותו.
אזריה ותומכיו חוו את פסקי הדין כשבירת כללי המשחק שעליהם הסתמכו לדעתם בדין ובצדק. הבגידה וההשפלה בלתי נתפסות בעיניהם כל כך, שהם מפיצים תיאוריות קונספירציה: תפרו לאזריה תיק, טמנו לו מלכודת של פתאים, מפקירים אותו כי הוא מזרחי, כי הוא ימני, כי הוא לא מקושר. והם לא מסתפקים בזאת: הם מאיימים לנקום ולגמול בביוש כפול ומכופל; לשבור את כל הכלים; לשרוף את המועדון. למה? מה קורה פה?
מערכת המשפט הצבאית מגרדת ראשה במבוכה ומגמגמת בחצי פה: אבל הרי כן קרצנו! שפכנו מילים של אש וגופרית, ובסוף גזרנו רק שמונה עשר חודש! זה נחשב קריצה! דיברנו בשיח הדרת-הכבוד המרוככת, תיבלנו בכבוד סגולי, אבל בסוף הענשנו על פי הרף התחתון בעולם הדרת-הכבוד הלאומית! זה הכי טוב שיכולנו לעשות, כשיש סרטון שכל העולם ראה, ואין שום דרך בעולם לרבע את העיגול שבו! מה רוצים מאיתנו? אנחנו בסך הכל שופטים, לא סופר-וומן.
אז זהו, שבשנת 2017 רוצים מהם יותר. כשראש הממשלה (ממש כמו הנשיא האמריקאי החדש) הוא ילד-פוסטר של הדרת-כבוד טהורה, והמתנחלים הפכו את הישראבלופ לדרך המלך – אזריה לא מוכן להסתפק בפחות. נכון, אין לו יועץ משפטי שישחק עיוור-חרש-אילם ומפלגה מגזרית אינטרסנטית שעושה מה שצריך ומגלגלת עיניים – אז שמישהו אחר יקח על עצמו ויוציא לו את הערמונים מן האש. מחנהו לא מסתפק בקריצה-חצי-קריצה, ודורש לעצמו קריצה שלמה, מלאה, כמו של הגדולים; כזו שתוציא אותו זכאי, חופשי, והדור-כבוד. כזו שתכיר בפועל בהדרת-הכבוד הטהורה שהוא מייצג. הוא דורש יחס ההולם את הדרת-הכבוד הטהורה שרכש לעצמו במעשה הגבורה, ולא מוכן לצאת אפילו חצי פראייר לפי השקפה זו.
ואם לא ירַצו אותו – הוא מאיים לקרוע מעל השיח הישראלי את מסכת המחויבות הן לכבוד הסגולי והן להדרת-הכבוד המרוככת, ולחשוף קבל עם ועולם את מנטאליות הדרת-הכבוד הלאומי הטהורה של היהודים הממלאים תפקידים שיפוטיים ומערכתיים בכלל. כל אלה שממסמסים, כעניין שבשגרה, תלונות של פלסטינים נגד חיילים ישראלים ומתנחלים, ולעולם לא מצליחים לזהות חשודים יהודים בעבירות על רקע לאומי או למצוא אותם. אלה שלא העמידו לדין קצין שירה בגבו של נער נמלט והרגו; שקובעים שחומר הראיות אינו מספיק כדי להרשיע חיילים ומתנחלים שפגעו בפלסטינים, או גוזרים עליהם עונשים מגוחכים; שמאשרים הריסות בתים של משפחות של מחבלים.
אזריה אומר “אתם רוצים אמת, ויושרה, והגינות, כדי להרגיש ג’נטלמנים בינלאומיים – בבקשה, בואו נחשוף הכול. לא רק את מה שנתפס בסרטון בצלם אלא את מה שאתם מטייחים וקוברים ומשתיקים ומיתממים יום אחרי יום, במתק שפתיים נוטף דבש של כבוד סגולי והדרת-כבוד לאומי מרוככת. את מה שמסריח ומצחין בארונות הנעולים. לא רק אני פועל על פי הדרת-כבוד טהורה, כוחנית וברוטאלית, מסתיר ומשקר לבית המשפט: כך פועלים בכירים בצמרת, וכך פועלת כל מכונת הכיבוש, שחינכה אותי להרוג, להסתיר ולקרוץ. את הכוחנות הברוטאלית המיתממת ומגלגלת עיניים לא הבאתי מהבית ולא ממרוקו; למדתי את זה מכם. מן הפוליטיקאים, המתנחלים והאתוס הצבאי שלא כתוב עלי ספר אבל מועבר בעצימת עיניים, הפניית ראש ואטימת אזניים. רוצים אמת – זוהי האמת, בואו נסתכל עליה. לא מוכן להיות הפראייר שלכם ולהרקב בשקט בכלא כדי שתוכלו להמשיך לפעול במחשכים ולהתייפיף בטרקליני עולם”.
שיטת הקריצה של שיח הדרת-הכבוד הלאומי המרוכך, המתובל בקורטוב כבוד סגולי, היא אכן החטא הקדמון שהולך וטופח כמורסה מוגלתית על קצה אפנו. היא שגרמה לששה מתוך שמונה שופטים צבאיים לגזור עונש שבשום פנים ואופן אינו הולם את חומרת הרטוריקה שלהם עצמם. היא גורמת לפוליטיקאים מן המרכז להתפתל, ומשתיקה רבים בציבור, שמתקשים למצוא מוצא של הדרת-כבוד מן הסבך. ונוכח השתיקה המיוסרת הזו – זעקות הדרת-הכבוד הטהורה של מקיפי אזריה הן הקול הנשמע ברמה וכובש את התקשורת. לפחות יש בו אותנטיות שאפשר לזהות בה משהו אנושי.
מקרה אזריה חשף את ערוותה של שיטת הקריצה. התעקשותו על קריצה שלמה יצרה מצב של lose-lose למערכת כולה: או שזו תודה שתמיד קרצה, ומעולם לא באמת קידשה את הכבוד הסגולי או אפילו את הדרת-הכבוד הלאומי המרוכך, או שתכחיש, תתעקש על ענישתו של אזריה, ותסתכן בפיצוץ המורסה והשפרצת המוגלה לכל עבר. כך או כך – צפוי לה ביזיון. לכן חנינה היא כמעט בלתי נמנעת, כדי שמעגל הקסמים ימשיך להתגלגל.
אז מה יהיה?
הציונות צמחה בערוגת הלאומיות האירופית, ושם ספגה את הדרת-הכבוד הלאומית המרוככת (לפחות לכאורה). במקביל, היא שתתה ממעיינות ההשכלה, הנאורות, וערכי ההומניזם והליברליות, שהניבו את השקפת העולם המקדשת את כבוד האדם הסגולי והזכויות הנגזרות ממנו. שניות זו מלווה אותה, כמו תנועות לאומיות רבות נוספות, לכל אורך דרכה. עבודה קשה, ישרה ומתמדת יכולה להניב דו-קיום סביר, גם אם נפיץ. בין שתי המגמות. אך הכיבוש חיזק מאוד יסודות של הדרת-כבוד לאומי טהור שאת ניצניו ניתן לזהות כבר בפרגמאטיות של הציונות ההיסטורית המיישבת. במקביל, שחיתות וריקבון ציניים מתמשכים בצמרת הפוליטית השלטת הפכו כוחנות וברוטאליות למיינסטרים כמעט מובן מאליו, והגחיכו ציניות מוחלטת כלפי ערכים כמו הגינות, יושרה ואמת (נכון, גם הפוסט-מודרניזם תרם, אבל בשוליים).
התחזקות הפן הטהור של הדרת-הכבוד האישית והלאומית, התופעה שבוגי יעלון (מתוך תפיסה של הדרת-כבוד מרוככת) כינה “התבהמות”, מעמיקה את הפער בין הדרת-הכבוד הישראלית ובין הכבוד הסגולי והופכת אותו לתהום. הגשר הצר מאוד המחבר בין שתי גדות התהום הוא מדיניות הקריצה. פרשת אלאור אזריה חשפה את מבושיה של זו, ועל כך יש לברך.
אפשר להבין שחברה פוסט-טראומטית, שטרם עיכלה ג’נוסייד נורא, שההטרוגניות שלה מודחקת על ידי דיכוי והשתקה של מיעוטים תרבותיים ולאומיים גדולים, והיא מתעקשת לשלוט על עם אחר – מוכרחה לטוות לעצמה סיפורים כדי להצדיק מעשים קשים וכואבים. אבל ההתבוססות בכל אלה רק מושכת אותנו למצולות.
כדי לצאת מן הביצה ולעלות על דרך חדשה – חייבים להשתחרר מן השקרים המוסכמים שמאפשרים להמשיך לסחוב פתולוגיה ממארת. הפרשה המדממת, שעלתה בחייו של עבד אל-פתאח א-שריף ובהרבה כאב וסבל נוספים, יצרה הזדמנות להביט לעצמנו בעיניים ולהתחיל לדון ברצינות בבניית גשרים חדשים, יציבים וישרים יותר בין הדרת-הכבוד הלאומית ומחויבות אמיתית לכבוד האדם הסגולי. וכן, גם בין אתמול ומחר. כדי לממש הזדמנות זו צריך הרבה יושרה, אומץ ומחויבות. הדרך לא תהיה קלה, אבל אין אחרת.
גרסא קצרה, ללא ההבחנה בין סוגי הדר-הכבוד, הופיעה במוסף סופשבוע של עיתון הארץ ביום 10.8.2017