ain’t i a woman?

מכתב גלוי (לא אנונימי) לחברותי (לדרך) הפמיניסטיות

מאת אורית קמיר

 

עבר שבוע מאז פרסם עיתון הארץ דברים מתוך שיחתי עם ארי שביט, וחשבתי שהגיע הזמן שאפנה אליכן ישירות ואגיד כמה דברים שיושבים לי על הלב. אין לי חשבון פייסבוק, ואני לא ברשתות החברתיות: המדיום הזה הפחיד אותי מהרגע הראשון בסכנות הדיכוי והאכזריות הגלומים בו ובחרתי להדיר רגלי ממנו. זה השאיר אותי במידה רבה מחוץ להרבה שיח פמיניסטי יום יומי. אז ביקשתי ממספר חברות להעביר את המכתב הזה במדיום הזה, ואני אעלה אותו לבלוג שלי, שזה הכי רחוק שהסכמתי להיכנס לאינטרנט. זה מכתב ארוך. אני מצטערת. קיוויתי שיהיה קצר יותר, אבל יצא ארוך. לא כל יום אני כותבת מכתב לאחיותי. אפשר לקרוא בהמשכים. או לא.

כפי שכתבתי בראש המאמר המשותף עם שביט, הקשר ביננו התחיל כשאמרתי בתכנית רדיו (של משה נגבי) שאחרי שנה של “גלות מרצון”, התנצלות פרטית ופומבית והבעת חרטה — אני לא רואה סיבה למנוע ממנו לחזור לחיים, לכתיבה, לשוק העבודה ולשוק הדעות ולהיות הגבר החדש שהוא טוען שהוא עכשיו. אמרתי זאת על סמך מספר שיקולים מצטברים: חומרת המעשה מצד אחד (נמוכה יחסית), ההתנצלות מן הצד האחר, והשנה שהוא בילה בבית והיוותה עונש כבד בהשוואה למקרים דומים וגם חמורים הרבה יותר.

כשקראתי את העדות של דניאל ברין, כשזהותו של האיש עוד לא היתה ידועה, שאלתי את עצמי, כפי שאני עושה תמיד, האם ההתנהגות שהיא מתארת היא אחת ההתנהגויות האסורות בחוק למניעת הטרדה מינית. שאלתי את עצמי מה, מעבר לתחושות הגועל, הדחיה, הפחד והכעס שלה, היו העובדות, וכמה חמורה כאן הפגיעה בכבוד האדם, חירותו, פרטיותו והשווין בין המינים. כן, אלה הערכים שהחוק למניעת הטרדה מינית נועד להגן עליהם, ואני ממשיכה להאמין שהם קנה המידה ההוגן לדירוג מידת חומרה של פגיעה.

לפי המבחנים האלה, הגעתי למסקנה שההתנהגות לא מגיעה לרף התחתון של מה שהחוק למניעת הטרדה מינית אוסר. זה לא אומר שזה לא יכול להיות פוגע, מפחיד, כוחני, תוקפני, ומאוד לא נעים — אני מכירה את כל התחושות האלה היטב; גם אני אישה, ועברתי, כמו רובנו, הרבה סוגים של סקסיזם, שוביניזם, הצקה והטרדה מינית (לאושרי הגדול לא דברים חמורים מהטרדה מינית). אבל מה שדניאל ברין תארה זה לא מה שאצלנו נקרא הטרדה מינית אסורה, ולכן זו לא עבירה והאיש לא עבריין, ואין מה לדבר על הליכים או עונשים על פי חוק. מה שכן יש, אם האירוע אכן התרחש כפי שהיא מתארת, זה פגיעה קלה בחירותה של האישה, בכבוד האדם, בפרטיות ובשוויון בין המינים – אבל בדרגה פחותה משמעותית מאשר הרבה מאוד מקרים אחרים. בדרגה שלא מצדיקה התערבות משפטית, אלא חברתית.

כבר עשרים שנה, לפחות פעם בשבוע פונות אלי נשים שחשות מוטרדות, או ממונות על החוק למניעת הטרדה מינית, או עיתונאיות או נילונים ומתארים לי סיטואציה שלגביהן מבקשים ממני חוות דעת האם היא הטרדה מינית וכמה היא חמורה. לפעמים לא שואלים אותי, ובכל זאת אני רוצה להביע עמדה, וכותבת לבלוג שלי או לעיתון זה או אחר, אם נותנים לי לפרסם. אני תמיד נוקטת באותם קריטריונים, תמיד מנמקת את דעתי, ופתוחה לדיאלוג לשמוע פרשנויות נוספות. ותמיד (למיטב זכרוני) אני עושה את זה פרו בונו, בהתנדבות. לא כאמצעי פרנסה. (אין שום פסול בפרנסה כעורכת דין, אבל אני מעדיפה לא לתת למחויבות לצד זה או אחר להשפיע על ניקיונו של שיקול הדעת שלי). לפעמים אני חושבת שמדובר בהטרדה מינית חמורה ולפעמים קלה; לפעמים באונס; ולפעמים אני חושבת שמדובר בהתנהגות לא מכבדת אבל כזו שלא עולה לרף של החוק. לפעמים אני חושבת שמדובר ברגישות יתר של מי שמרגישה מוטרדת ושההתנהגות לא היתה פסולה. עד כה נתתי אלפי חוות דעת כאלה. זו אחת הדרכים שבהן אני אקטיביסטית פמיניסטית.

במקרה של דניאל ברין למדתי, כמו כולנו, שהאיש הוא ארי שביט, שהכרתי, כמו רובנו, רק מהתקשורת. ואז קראתי שהוא מקבל את דבריה, לא מתעמת, לא מכחיש, לא תוקף, מתנצל, ומתפטר מן העיתון. חשבתי לעצמי – שאפו, זה חידוש מרענן. נכון, יצאו בארצות הברית שני סיפורים נוספים עליו: אחד של מישהי שהוא הצטלם איתה והיא הרגישה את ידו על גבה באופן שלא היה לה נעים, ואחר של מישהי שהוא שאל בארוחת הבוקר מה היא עושה בערב וזה גרם לה אי נוחות. על פי הקריטריונים שלי — אלה מקרים שלא פוגעים בכבוד האדם, חירותו, פרטיותו או השוויון בין המינים. אם אלה התלונות ולא יוצאות תלונות על תקיפה וכפיה — זה לא מטריד אותי.

כעבור שנה שמעתי שהאיש רוצה לחזור לכתוב בעיתון ויש התנגדות בטענה שהוא מטריד מינית. ואז אמרתי בתכנית של משה נגבי – רבאק, רדו ממנו. זה לא משה קצב, זה לא מוטי מלכה, זה לא ניסו שחם, זה לא רוני ריטמן, שתקפו נשים מינית, ו/או ניצלו לרעה את כוחם המוסדי כדי לסחוט “טובות הנאה” מיניות, ו/או התבטאו באופן סקסיסטי מזעזע (שיש לו ראיות ועדויות ברורות). זה מישהו שלא ידע להתנהג, חטף בעיטה, התאפס, למד, ורוצה לחזור לחיים. תנו לו.

בעקבות ההתבטאות הזו שביט התקשר אלי, נפגשנו פעמיים או שלוש (אני באמת לא זוכרת, עברו עלי דברים קשים מאוד באמצע: אמי חלתה ונפטרה), והוא סיפר לי על השנה הזו שהוא ישב בבית וחשב מחדש על חייו, על התנהלותו בעולם, על העיוורון של מי שיודע בראש שיש לו כוח אבל לא מבין את זה בלב. הכל זה, כזכור, אחרי שכבר אמרתי בפומבי שלדעתי צריך לתת לו לחזור לכתוב בעיתון.

האם היה איש רע קודם? האם היה כוחני? האם החזיק בעמדותי הפוליטיות? האם ליקק לפוליטיקאים כדי להתקדם? האם אהב מספיק את אישתו? האם בגד בה? האם ניסה לפלרטט עם נשים אחרות? גברים אחרים? האם עשה סקס ונילה או פרוע? פעם בחודש או פעמיים ביום? למה התגרש מאישתו הראשונה? אין לי מושג. לא שאלתי. לא מעניין אותי. לא אכפת לי. לא רוצה לדעת. מבחינתי כל זה שייך לצנעת הפרט שלו, ואין לי לא זכות לא סקרנות ולא חשק לשמוע. גם אני לא סיפרתי לו שום דבר מהדברים האלה על עצמי. זה לא עניינו. וחייו הפרטיים הם לא ענייני.

(לגבי השאלה האם הוא ניסה לנשק את חברתה של בתו: העדות האנונימית שהיא לכאורה שלה פורסמה אחרי השיחות ביננו, כך שבודאי לא יכולתי לשאול אותו לגביה; האירוע התרחש לפי הנטען לפני שש שנים, כלומר הרבה לפני שנת ההתבודדות והתיקון הנטען; שביט מכחיש את ההתרחשות לחלוטין ובתוקף, כך שללא הליך בירור יסודי אין שום סיכוי לרדת לחקר האמת. ומכיוון שגם אם העדות מדוייקת לחלוטין, אין בהתרחשות שום עבירה — לא תיפתח חקירה פלילית, ולא תתקיים חקירה יסודית, ולא נדע מה באמת התרחש באותן 60 שניות לפני 6 שנים באמצע הרחוב. מכיוון שלא נוכל לברר ולגלות מה באמת קרה שם – עדיף להניח למקרה, ולקוות שלא יהיו אחרים כמותו.)

האם כל מה שסיפר לי שביט אמת? אין לי מושג. כשם שאין לי מושג גם לגבי שאר השיחות עם אנשים שאני לא ממש מכירה. אני מקשיבה. אני מעכלת. אני לומדת. התרשמתי שזו האמת שלו. ויש לזה ערך בפני עצמו.

מה שהיה לי מעניין במיוחד זה לשמוע איך מתאר אדם את רגשותיו אחרי שהיה במרומי העולם, ונבעט למטה בגלל עדות על התנהגות מינית לא רגישה ולא מכבדת (שזה מה שהוא עשה עם דניאל ברין, לעניות דעתי). איך עוברים תהליך של שינוי. האם אפשר לעבור תהליך כזה. כמה שנאה יש. כמה בושה. כעס. פחד. לא הרבה יצא לי לשמוע דברים כאלה מגברים. כי אין הרבה גברים שבאו וסיפרו לי.

זה היה כל כך מעניין ונדיר, שחשבתי ששווה לשתף את כלל הציבור בדברים האלה. לא היתה לי שום כוונה לעשות ראיון נשכני, חודרני, תובעני, שיחקור אותו על עברו ועל מיניותו. אני לא עיתונאית, ולא חוקרת משטרה, ולא שופטת. הוא לא עבר עבירה ואין חקירה. לא חשבתי שיש לי זכות, או שאני רוצה לעשות לו חקירות נגדיות. רציתי לתת לו להשמיע, להקשיב וללמוד איך זה נשמע מהצד השני. הייתי עדה לשיחו של איש שעבר תהליך מעניין, וחשבתי שחשוב שעוד אנשים יהיו עדים לו. כך כתבתי בראש הדברים המשותפים שלנו שהתפרסמו בהארץ. חשבתי שזה פשוט. (הכותרות הן כמובן לא שלי; את הכותרות תמיד מכניסים העורכים. וכמובן שגם דבריו אינם שלי; הם דבריו, כמו שהוא בחר להשמיע אותם).

חברותי בפייסבוק מספרות לי שפרסום הדברים הללו עורר סערה גדולה. שכועסות עלי. מאוכזבות ממני. מתפוצצות עלי. מבטלות אותי. קוראות להשתיק אותי. בסדר. אני אחיה עם זה. כבר מזמן עברתי את פרעה… אבל אני שואלת, אם כולן פמיניסטיות, כולן מאמינות לנשים, כולן מכבדות וחומלות וסולידריות — למה כל זה לא חל ביחס אלי?

למה לא להאמין לי שרציתי להביא לשיח את קולו של גבר שמצא את עצמו על הקרשים ומוכן לשתף במה שהוא עבר? למה לא להאמין לי שחשבתי שחשוב לכולנו ללמוד מחוויות של הצד האחר? למה לא להאמין לי שאני חושבת שאמירת סליחה, שמיעתה וקבלתה הם צעדים חשובים והכרחיים כדי ללכת קדימה בתקשורת בין המינים? הרי אנחנו רוצות ורוצים להמשיך לחיות ביחד, כולנו, במורכבות האינסופית של החיים האמיתיים, שבהם אף אחד ואף אחת לא מושלמים. למה הכעס האדיר הזה, הזלזול, ההקטנה והלעג ש”עשו עלי סיבוב” (עיתון הארץ או ארי שביט) ו”הפילו אותי בפח”, שהשתמשו בי (בתמימותי וטיפשותי הרבה) לקדם אינטרסים של אחרים? למה תיאוריות הקונספירציה סביב המוטיווציה שלי? למה לפתוח כל כך הרבה פוסטים במילים המתנשאות “אורית קמיר לא מבינה ש…”? אולי יש אפשרות שאני מבינה גם מבינה, כבר הרבה מאוד שנים, אבל מסיקה מזה משהו שונה ממה שהן חושבות שהכרחי ומתחייב? (כן, אני יודעת שיש גברים שמטרידים סדרתית; אני הייתי בין אלה, הבודדות מאוד, שלימדו את הציבור הישראלי את התובנה הזו, בדם יזע ודמעות. באינספור מאמרים אקדמיים, הרצאות וראיונות תקשורתיים. הספקתן לשכוח?)

העיקרון הפמיניסטי המקודש של מתן אמון בנשים לא אומר שכל מה שאישה אומרת זה תמיד בהכרח האמת העובדתית, ושחייבים תמיד לקבל את גרסתה כגוברת על עמדה של גבר. פרשנות פשטנית כזו היא מהותנות לא פחות מסוכנת מאשר גישה גזענית שאומרת  שכל מה שאדם לבן אומר זו האמת וחייבים תמיד לקבל את גרסתו כגוברת על עמדתו של שחור, או ההיפך. או גישה שאומרת שמרוקאי/יהודי/אדם מבוגר תמיד אומר אמת וחייבים תמיד לקבל את גרסתו על פני עמדתו של רומני/נוצרי/ילד, או ההיפך.

משמעותו של מתן אמון בנשים היא שאנחנו לא חושדות בנשים שהן שקרניות, קלות דעת, מתפתות בקלות ולכן בלתי אמינות. במשך אלפי שנות פטריארכיה, שטפו את מוחנו (נשים כגברים) שנשים מלהגות, מפטפטות, מפתות ומשקרות. שאי אפשר לסמוך עליהן ומסוכן להאמין להן. שכשהן צועקות אונס – זו עלילה, כמו אשת פוטיפר. כשהן מפתחות רעיון – זה גנוב, או שולי חסר ערך. כל זה חילחל ושקע והפך למובן מאליו. המאבק הפמיניסטי הוא לבטל את זה; לעקור משורש; למחוק. ליצור שוויון בין נשים וגברים במובן זה שאף אחד מהם לא חשוד א-פריורי בשקרנות רק בגלל מינו. ואז אפשר לבדוק כל אדם או חווה לגופו של עניין, ולא לגופו של מגדרם.

להאמין בנשים זה לא רק לתמוך ולחזק בהקשר של עדויות על תקיפות מיניות. זה לתת בהן אמון. להאמין בשיקול הדעת שלהן – עד שמוכח שטעו. לפרגן להן.

אז למה דווקא לי לא להאמין, במובן של להניח שאולי אני כנה בטענותי? שאולי אני דווקא כן יודעת ומבינה כמה דברים, ואינני שקרנית, מניפולטיבית, אינטרסנטית, או לחילופין תמימה שנפלה במלכודת השקופה שטמנו לה?

כי נתפסתי על שקרים בעבר? התקרנפתי? כי כבר ניצלו אותי לקדם אינטרסים זרים? כי פגעתי בנשים? במאבק הפמיניסטי? כי לא הייתי מוכנה להתגייס למאבקים?

או כי אני בת 57? שלחו לי פוסט של אחת הדוברות המרכזיות בשיח של השבוע האחרון שקוראת להשתיק אותי סוף סוף כי אני כבר בת 57 ומייצגת פמיניזם ישן ומיושן שעושה הבחנות בין דרגות חומרה של התנהגויות פוגעניות; שאני מגינה על החוק המיושן “שלי” (בן 20, עתיק), ולא מבינה את רוח הפמיניזם החדש. באמת? באמת??? לא מספיק שכבת 57 הסטנדרט הפטריארכלי קובע שאני כבר לא סקסית (יותר מדי קילוגרמים וקמטים) אז עכשיו אחיותי הפמיניסטיות קוראות להוציא אותי מהשיח כי אני זקנה מדי מכדי להבין פמיניזם?  באמת? לשם הגעתן?

אולי כי אני לא נחמדה. לא מנומסת. לא נעימה. כן, שמעתי כמובן גם את זה. הרבה שנים. נניח. אבל אולי פעם הייתי יותר נחמדה, ואחרי כל מאבק שבו נכנסו בי מאוד חזק נהייתי קצת פחות נחמדה? אולי אחרי כל עליהום, וכל פיטורים, וכל בעיטה, וכל סילוק וכל הוקעה, נהייתי קצת יותר קשוחה ומחוספסת? אולי אחרי כל בגידה של “אחיות”, הפקרה של שותפות לדרך, נהייתי יותר חשדנית?

ואם כבר מדברים. אז למה, בעצם, לא האמנתן לי כשיצאתי בעדות משלי, על גבר כוחני ופוגעני, שהזיק לי מאוד בגלל מאבקי הפמיניסטי? למה התעלמתן לחלוטין מהעדות שאני נתתי על גבר שפגע בי קשות מאוד, כשנלחם בכל הכלים הרבים שעמדו לרשותו, בגלל שניסחתי את החוק למניעת הטרדה מינית ונאבקתי נגד ניצול של סטודנטיות על ידי מרצים כשעוד אסור היה לדבר על זה? למה לא האמנתן לי ולא דרשתן שהוא ישלם מחיר? הוא הרי אפילו לא חלם להתנצל. ואני הרי יצאתי בעדות, ופניתי וביקשתי תמיכה.

אזכיר את הסיפור. לפני עשרים שנה, כשצירוף המילים “הטרדה מינית” לא היה מוכר עדיין בישראל, ולזיין סטודנטיות היה פריווילגיה מובנת מאליה של מרצים זכרים, יצאתי למאבק פמיניסטי (לא הראשון שלי – התחלתי הרבה שנים קודם, כשהייתי יועצת משפטית של שדולת הנשים בשנות השמונים). המצאתי וניסחתי את החוק למניעת הטרדה מינית, דחפתי אותו בכל כוחי בכנסת (בעזרת חברתי הטובה רחלי בנזימן), ובזכות יעל דיין, תמר גוז’נסקי, ענת מאור, נעמי חזן וחבריהן לסיעות הוא הפך לחוק. במקביל, נלחמתי נגד הנורמה שמרצים מנהלים “רומנים” עם סטודנטיות. לא היו לי הרבה שותפות אז (זו לשון המעטה קיצונית). מרצות אחרות בפקולטה למשפטים (כולל קרמינולוגיה), כמו בשאר כל החוגים באוניברסיטה העברית, לא ראו, לא שמעו, לא ידעו, לא תמכו. עשו לביתן. כמו שרובן ממשיכות לעשות גם היום. ולא רק באוניברסיטה העברית.

היו לא מעט גברים שלא אהבו מה שעשיתי. החליטו שחייבים להעיף אותי משם. כדי שסטודנטיות וסטודנטים לא יבואו במגע עם דברי הבלע וההסתה הפמיניסטיים שלי. כדי שלא אוכל לעזור לסטודנטיות להתלונן על מרצים. כדי שלא אעצבן מרצים גברים שרק רוצים להמשיך לספר בדיחות סקסיסטיות על סטודנטיות ומרצות וספרניות ומזכירות ומה שבא להם. אז החליטו שצריך לסלק אותי, ויצאו לדרך. בדו עלילות (למשל שאני מתקשרת לנשותיהם ומלשינה על ההטרדות שהם מטרידים סטודנטיות), טענו שאני “לא מנומסת”, “לא קולגיאלית” ועוד האשמות חמורות מאוד. אה, כמובן – “לא נחמדה”. ודרשו לפטר אותי — או שהם יעזבו.

אחד ממובילי הכיעור הזה, של הפצת שמועות שווא מאחורי גבי ודרישה לסלק ולהשתיק את קולי הפמיניסטי, היה אלכס שטיין. שעבר מדלת לדלת לשכנע אנשים שצריך להעיף אותי (כן, הם סיפרו לי). שסיפר לכולם איך הלשנתי לאישתו של החבר הטוב שלו (זוהר גושן) על עלילותיו המיניות של זה (מה שלא היה ולא נברא. כלומר העלילות היו ונבראו, אבל אני לא התקשרתי לאישתו).

הוא הצליח: נשיא האוניברסיטה אז, מנחם מגידור, והרקטור אז, מנחם בן ששון, החליטו לפטר אותי ושיהיה כבר שקט בפקולטה למשפטים. שאפשר יהיה לעבוד במנוחה. סטודנטיות וסטודנטים זעקו נגד; המרצות שתקו (כדרכן בקודש). כמה מהפמיניסטיות הבולטות ביותר היום היו שם כסטודנטיות. אולי זוכרות. אולי מעדיפות לא.

מה ששטיין ומרעיו לא לקחו בחשבון זה שאתבע את האוניברסיטה (בעזרת ארנה לין, אורית ז’ילוני וחברותיהן), ושבמקביל, דורית אברמוביץ’, שעבדה אז בעיתון הארץ, תחשוף את הסיפור. אבל אני תבעתי, והיא חשפה. כדאי מאוד מאוד לקרוא את כתבתה, שעלתה לה, אגב, ביוקר, ואת דבריו של אלכס שטיין המתראיין באריכות בזחיחות ויהירות אופייניים. הוא מסביר כמה אני לא מנומסת ושזה בלתי נסבל (לא מנומסת, הוא מסביר, כי אני מתפרצת בישיבות סגל ואומרת שדופקים את הסטודנטים הערבים. אני לא זוכרת את זה, אבל מאמינה לו…). כדאי מאוד לשמוע את הקולות של לפני 17 שנה כדי לקבל קצת פרספקטיבה היסטורית. זה מעשיר. (אגב, קיראו את דברי דוברת האוניברסיטה המגבה בכתבה את האוניברסיטה ואת אלכס שטיין. היא פמיניסטית מאוד גדולה ומובילה ומרכזית היום. היא לא תמכה בי אלא באוניברסיטה מרוב אמון בנשים. ואולי גם משיקולי כדאיות אישיים, רחמנא ליצלן. היא מעולם לא ביקשה ממני סליחה. אבל היום היא מטיפה לי על כך שארי שביט נהג באופן שלא כיבד את דניאל ברין, ועיני טחו מראות זאת. כשהיא מקבלת משכורת מארגון פמיניסטי ולא ממוסד שוביניסטי — היא מומחית במתן אמון בנשים. ברור.)

כשכל הפרשה ההיא פרצה למודעות הציבור, אלכס שטיין לא יכול היה להמשיך לפעול מאחורי הקלעים ובמחשכים. נעשה לו לא נעים בפקולטה. אחר כך הוא החליט שרומן מן הסוג הנפוץ אצל מרצים כמוהו מצדיק לעזוב את הבית, ואז גם את הארץ, שיהיה יותר נעים, וכך הוא עזב ועבר ללמד משפטים באמריקה. ויצא מחיינו.

לפני מספר חודשים שרת המשפטים איילת שקד החליטה שדווקא הוא, מכל המשפטנים בעולם, ראוי ומוכרח להיות שופט בבית המשפט העליון. כי הוא מייצג את כל הערכים הנעלים ביותר ויהווה מודל לחיקוי. או כי ערכים אנושיים ומודל לחיקוי ממש לא מטרידים אותה, אלא רק שמרנותו המשפטית והעובדה שהוא תומך בפגיעה מפלצתית באזרחים בעזה (עמדות שהסתיר, כזכור, מעיני ועדת המינויים, כשמחק את דף הפייסבוק שבו הן היו כתובות).

שלחתי מכתב לוועדה למינוי שופטים, ושטחתי בפניה את עדותי על התנהגותו. המכתב מופיע בבלוג שלי. עדותי לא היתה אנונימית – עם שם וכתובת ומספר טלפון ואימייל. הסברתי למה הוא לא ראוי להיות שופט בבית המשפט העליון שאמור לייצג את הנורמות, את המשפט, יושרה, הגינות, אמינות, צדק. אבל הועדה, בלחץ השרה, ציניות חברי הכנסת ופחדנות השופטים, לא רצתה לשמוע. לא רצתה לדעת. לא רצתה לבדוק. שאלו אותו אם מה שכתבתי נכון, והוא שיקר ואמר שתמיד היה פמיניסט ומעולם לא רדף אותי. הוא התפתל סביב כמה נקודות נוספות וסיבן אותם. לא עלה על דעתו להתנצל או להצטער או להודות. לא עלה על דעתם לזמן כמה עדים ולבחון מה באמת היה שם. הם בחרו פשוט לקבל את עמדתו — כי הם מאמינים למועמד גבר יותר מאשר למתלוננת אישה פמיניסטית לא נחמדה ולא צריכים לבדוק (מזכיר משהו, רק תמונת מראה…). אחר כך הוא והשרה השתמשו בתקשורת הימין הצהובה כדי להעליל עלי עלילת שווא נוספת שניסיתי להדיח מישהי להעליל עליו עלילות שווא. והצהובונים הימנים עשו בי לינץ’ קטן. (גם הסיפור הזה מופיע בבלוג שלי, בפוסט שמסביר את השקרים של שטיין והצהובונים הימנים בהקשר הזה).

בלית ברירה יצאתי לתקשורת. התראיינתי ברדיו, הופעתי בטלוויזיה, כתבתי. סיפרתי את הסיפור. חברות (ארנה רז ואחרות) הוציאו את הסיפור לפייסבוק.

זה לא היה נעים. זה היה חזרה למקום הטראומה. זה כאב.

כמעט אף פמיניסטית לא תמכה בי. כמעט אף אחת לא התייצבה לצדי. לא התרגשה מעדותי. שום שיח לא הסתחרר ברשתות. רק החברות והחברים והמשפחה היו שם כמו חומה בצורה. כמו תמיד. וכך אלכס שטיין נבחר להיות שופט בבית המשפט העליון. לא עיתונאי, לא מרצה, שופט שיכריע את עתיד תלונות האונס וההטרדה המינית של כולנו. כי לא הצטרפתן ולא פציתן פה.

יתכן שאף אחת מכן, חברות לדרך, לא האמינה לי? למה, אני לא אישה?

ארנה רז, שלא מכירה אותי, האמינה, ופרסמה קריאה לתמוך במאבקי בפוליטיקלי קוראת.  כמוה גם רחל אליאור. חנה בית הלחמי (שכן מכירה אותי) העלתה פוסט שמזכיר שאני טוענת כך וכך. עוד אחת או שתיים הזכירו בשפה רפה, כיוצאות ידי חובה (סליחה שאני לא זוכרת. כאמור, מאז עברתי שכול ואבל, והרבה נמחק מזכרוני). אבל כשפניתי לשדולת הנשים — המנכלית אפילו לא שיתפה את ההנהלה שיש סוגיה כזו (בדקתי) ולא העלתה לדיון. כשפניתי למקום הכי חם בגהנום שיחקרו ויבדקו ויחשפו — לא חזרו אלי. לא עניין אותן. מי שהיתה פעם דוברת האוניברסיטה ומכירה את אלכס שטיין היטב מן הימים בהם דיבררה אותו, יכלה לעשות תיקון, אבל בחרה לא לצייץ. ושאר הנשים הפמיניסטיות פשוט התעלמו. עכשיו, כשדיברתי עם ארי שביט על כך שהתנצל על התנהגות מינית לא הולמת – הן משתוללות ורוצות להוציא אותי מהשיח הפמיניסטי. בשם האמון בנשים והתמיכה בהן.

ואני שבה ושואלת: למה? אני לא מספיק אישה עבורכן?

 

 

 

למאמר של דורית אברמוביץ משנת 2001 ראו https://www.haaretz.co.il/misc/1.682837