השבוע התבשרנו שהכנסת הכניסה תיקון למספר חוקים, ומעתה עבירות מין, כולל הטרדות מיניות, שבוצעו ממניע לאומני ייחשבו חמורות הרבה יותר מאשר עבירות מין "רגילות", ועונשן יהיה כפול. לכאורה – סיבה למסיבה: זכויות נשים חוזקו, ועברייני מין ייענשו ביתר חומרה. אבל זהו, שלא. כי כל חוק וכל שינוי בחוק, כל זכות וכל החמרת ענישה, צריך לבחון תמיד לאור התמונה הגדולה, לאור הערכים שהחוקים מקדמים, ולאור ההיסטוריה ולקחיה. ולאור כל אלה, החקיקה החדשה לא מקדמת זכויות נשים ואת מעמדן, אלא פוגעת בהם.
התיקון החדש נחקק ללא כל בסיס מקצועי: אין נתונים אמפיריים המראים שיש גל של תקיפות או הטרדות מיניות על רקע לאומני. אין גם נתונים מקצועיים שמראים שפגיעה מתקיפה מינית שנעשתה ממניע לאומני קשה יותר מפגיעה מתקיפה מינית אחרת. הבעיה החמורה היא דווקא פגיעות מיניות שמבוצעות על ידי אנשים מתוך הקהילה של הנפגעת שהם בעלי סמכות ושררה, המשתמשים לרעה בכוחם ובאמון הניתן בהם. קרובי משפחה, מעסיקים, מורים, פסיכולוגים, רבנים, שחקני כדורגל וזמרים הנתפסים כאלילים. הנתונים האמפיריים מראים שזוהי תופעה נפוצה, והנתונים המקצועיים מלמדים שנזקיה חמורים במיוחד. התבססות על נתונים היתה מובילה לשיפור הטיפול בפגיעות מיניות כאלה.
מכיוון שהתיקון אינו מתבסס על נתונים, מתברר שהוא מתבסס על אידאולוגיה. תאמרו: הוא בודאי מתבסס על אידאולוגיה פמיניסטית, מטרתו להגן על נשים, וזה טוב. אבל לא זה המצב. הפמיניזם, שהוא חלק מהתנועה המודרנית לשוויון, חירות וכבוד האדם, קורא תיגר על הפטריארכיה, שהיא המבנה החברתי המגדרי המסורתי, המגדיר את הגברים עליונים ועדיפים ביחס לנשים. הפמיניזם מקדש את ערכו המלא, את חירותו הטבועה ואת זכויותיו השוות של כל סובייקט אנושי, כולל נשים. דרישתו של פמיניזם להגן על נשים – וגם על גברים – מפני פגיעה מינית היא חלק מהמאבק להכיר בערכם האנושי המלא של כל בני האדם באשר הם כאלה, בחירותם ובזכויותיהם השוות. תיקון החוק שעבר השבוע בכנסת אינו נובע מהפמיניזם ולא מקדם אותו. ההיפך: הוא מחזק את הפטריארכיה המסורתית בגרסתה הלאומנית, השוביניסטית והגזענית. כדי להבין טענה זו, יש להתייחס להיסטוריה של ההתייחסות לפגיעות מיניות.
כבר בעולם העתיק, ובכל מהלך ההיסטוריה, היו איסורים חוקיים על חלק מן הפגיעות המיניות, בעיקר אונס. איסורים אלה לא הגנו על ערכה, רווחתה וזכויותיה של הנפגעת כסובייקט אנושי, אלא על זכויות הקניין והדרת-הכבוד (honor) של הגבר שהנפגעת נחשבה כשייכת לו: אביה, "בעלה", או בנה. לכן לא היה איסור ש"בעל" יאנוס את אשתו, ולכן נאנסת לא נשואה חותנה עם האנס, ובלבד שישלם לאביה את מלוא הנדוניה. ההתייחסות לפגיעה המינית ביטאה והנציחה את תפיסת האישה כאובייקט השייך לגבר, כחלק מרכושו והדרת-כבודו. כך חיזקו האיסורים על פגיעות מיניות את המבנה הפטריארכלי ואת עיצובן של נשים כאובייקטים מיניים.
לצד איסורי האונס, חברות שבאו במגע עם "זרים", פיתחו את המיתוס שאותם "זרים" זוממים לטמא את החברה באמצעות חילול מיניותן של נשותיה. חלק בלתי נפרד מן האנטישמיות האירופית היה המיתוס שגברים יהודים (שמיניותם מעוותת ומועצמת) משתוקקים לפגוע במיניותן של נשים אירופאיות (לא יהודיות כמובן). גם מיעוטים שחורים סבלו תמיד מהמיתוס הזה: גברים שחורים במדינות הדרום האמריקאיות הואשמו ב"חילול תומתן" המינית של נשים לבנות, ולא מעטים הוצאו להורג במעשי לינץ' רצחניים כי נטען שהטרידו מינית נשים לבנות. גישה זו, כמו הגישה הפטריארכלית בכלל, אינה מתמקדת בנפגעת, בערכה האנושי כסובייקט, בפגיעה שהיא חוותה ובנזקיה, בצרכיה ובזכויותיה; היא מגינה על הדרת-כבודו של הקולקטיב הלאומי או הגזעי (האירופאי, הארי, הלבן). גישה זו מעצבת את הנפגעת כאובייקט מיני בבעלות הקולקטיב; ככלי על לוח משחק, שגברים "זרים" יכולים להשתמש בו (מינית) כדי לפגוע דרכו בקבוצה. במסגרת גישה זו, מיניותה של האישה היא חפץ שהפגיעה בו על ידי "זרים" גורמת נזק לעם או לגזע.
המאבק הפמיניסטי היה ועודנו לשחרר אותנו, הנשים, מהסטטוס שהפטריארכיה בנתה לנו כאובייקטים מיניים. המאבק הוא להשיג לנשים הכרה בכך שאיננו אובייקטים מיניים של גברים ובמשחקים ביניהם, אלא סובייקטים אוטונומיים, שווי ערך וזכויות. במסגרת מאבק זה, שמתנהל כבר כמעט מאתיים שנה, התנועה הפמיניסטית הצליחה להביא להגדרה מחדש של עבירות המין. עבירת האונס שונתה מעבירה נגד רכושו והדרת-כבודו של הגבר – לעבירה נגד גופה, כבודה הסגולי (dignity), וזכויותיה של האישה להגדרה עצמית ריבונית גם בהקשר המיני. לצד האונס, הפמיניזם הביא לקביעתן של עבירות חדשות, שהמוכרת בהן היא הטרדה מינית. הטרדה מינית היא התייחסות לאישה כאל אובייקט מיני כשהיא אינה רוצה בכך. על פי התפיסה הפמיניסטית, זוהי התנהגות שמנסה לאכוף על נשים את הנורמות הפטריארכליות, ומונעת מהן לחיות כסובייקטים אנושיים שווי ערך וזכויות. ב-1998, הכנסת אימצה גישה פמיניסטית זו, וחוקקה את החוק למניעת הטרדה מינית, שכדי להבטיח את כבודם הסגולי של כל בני האדם, אוסר הטרדה מינית – של נשים, גברים, וכל אדם – בכל מקום ובכל הקשר.
אף שהחוק למניעת הטרדה מינית שינה את נורמות ההתנהגות בישראל באופן עמוק, תלונות של נשים מעידות על כך שההטרדה המינית עודנה נפוצה ומזיקה. במקרים בהם המטריד הוא בעל כוח חברתי, הנפגעת עדיין חוששת להתלונן, ואם היא מתלוננת – קורה שהקהילה תומכת דווקא במטריד, ומערכת המשפט מקלה איתו. יש הרבה מה לעשות כדי לשפר את המצב. כך גם לגבי שאר עבירות המין. עבירות המין בחוק הישראלי מיושנות ואנכרוניסטיות. הן אינן מתייחסות לנושאים שכבר מזמן טופלו במדינות אחרות, כמו פגיעות מיניות אינטרנטיות. סימן עבירות המין זקוק לרפורמה פרוגרסיבית יסודית שאני קוראת לה כבר עשרים שנה.
התיקון שנחקק עכשיו אינו מתייחס לאף אחת מן הבעיות האמיתיות שיש בטיפול בעבירות המין. מי שהגתה את התיקון והניחה אותו על שולחן הכנסת, חברת הכנסת של הציונות הדתית, לימור סון הר-מלך, הסבירה בגלוי מה תכליתו: להכפיל את עונשו של "אדם שפל ונתעב שיוצא מביתו במטרה אחת: לפגוע פגיעה מינית באישה על רקע היהדות שלה". כלומר, להרתיע גבר "זר" (פלסטיני, מבקש מקלט, עובד זר) מלטמא את מיניותה של אישה "שלנו", של הקולקטיב היהודי.
התיקון מכניס לתוך ספר החוקים הישראלי את המיתוס הגזעני ששימש בעבר לליבוי אנטישמיות נגד יהודים וגזענות רצחנית נגד שחורים. הוא מעצב את האישה כאובייקט מיני של הקולקטיב; אובייקט מיני שצריך לשמור עליו כי פגיעה בו משפילה את הקולקטיב הלאומי, או הגזעי. כך התיקון לוקה פעמיים: גם בגזענות כלפי "זרים", וגם בפטריארכליות. מבחינה מעשית הוא לא יועיל לנפגעות תקיפה מינית, כי גם במקרים בהם היה מניע לאומני – קשה עד כדי בלתי אפשרי להוכיח זאת. מבחינה ערכית וחינוכית, התיקון הוא צעד לאחור, המרחיק אותנו מן הפמיניזם ההומאני ומחזיר אותנו לפטריארכיה הלאומנית גזענית. זה לא צריך להפתיע איש, כי חברת הכנסת לימור סון הר-מלך מתנגדת בלהט לפמיניזם ולנאורות בכלל, ורוצה להשיב נשים לשליטתם של ערכיה הפטריארכליים של היהדות הקיצונית שהר-מלך מקדשת.
התיקון לחוקים עבר לא רק בקולותיהם של חברי הקואליציה, אלא גם בתמיכת חלק מחברי האופוזיציה (מפלגת ישראל ביתנו וח"כים נוספים). חברי כנסת המחשיבים את עצמם כנאורים – ברחו מן האולם ולא השתתפו בהצבעה. כך הפקירו את הזירה לגזענות הפטריארכלית. רק שבעה חברי כנסת הצביעו נגד החוק המתועב הזה. מתוכם רק שתי נשים (עאידה תומא סולימן ואימאן חטיב יאסין) ורק שני חברי כנסת יהודים (עופר כסיף וגלעד קריב). מכל חברי המפלגות הציוניות בכנסת, רק גלעד קריב זעק מן הדוכן את הדברים הכתובים כאן, והטיח בעמיתיו הציונים שבפחדנותם נכנעו לכהניזם. אכן, יש לומר להם: בושה.
כדי ליטול את עוקצו של התיקון ולהפיק ממנו את המירב, ראוי להפעיל אותו דווקא על המקרים בהם בני קבוצת הרוב החזקה, יהודים הטרוסקסואלים, פוגעים מינית, באופן לאומני, גזעני או הומופובי, בבני קבוצות מיעוט מוחלשות: פלסטינים, להט"ב, מבקשי מקלט, עובדים זרים. מציעי התיקון התכוונו להגן על "נשיות יהודית" מפני "זרים", אבל בזכות התיקון אפשר לדרוש עונש כפול למעסיק המטריד מינית עובדת מפני שהיא שחורה, או ערביה, או הומופוב המטריד מינית אדם משום שהוא הומו, לסבית או טרנסג'נדר. בואו נעשה זאת, וכך נמיר את החוק הגזעני בכלי מקדם זכויות אדם.