ראו עדכון מראשית ספטמבר בסוף הטור —
הפרקליטות העמידה לדין את סבאר קאשור על כך שחדר מינית לגופה של ישראלית יהודיה, לאחר שהציג את עצמו בפניה כרווק ישראלי יהודי המעוניין בקשר רומנטי עמה, כשלמעשה, וא מדובר בישראלי ערבי, נשוי, שאינו מעוניין בקשר אינטימי עם המתלוננת.
הצדדים הגיעו להסכם טיעון שעל פיו הנאשם ביצע עבירת אונס בכך שאת ההסכמה למעשה השיג “במרמה לגבי מיהות העושה”. בית המשפט קיבל את ההסכם הרשיע את קאשור באונס וגזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר. התגובה הציבורית הסוערת מכילה הרבה הרמת גבות, תמיהה, תהייה ובלבול. האמנם זה אונס?
מה באמת התרחש בין המתלוננת וקאשור לא ניתן לדעת. כל שיש לנו היא הגירסה שעליה הסכימו הצדדים בעסקת הטיעון, ועל פיה הם שוחחו ביניהם מספר דקות, במהלכן הציג הגבר את עצמו כרווק יהודי המעוניין בקשר רומנטי, למרות שהוא אינו כזה. הוא הציע לאישה לעלות לבניין סמוך, וכבר במעלית החל להתחכך בה ולהסיר את בגדיה. בהגיעם לגג הבניין הוא הפשיט אותה, חדר אליה ועזב את המקום.
האם זהו אונס? האם ראוי שהתנהגות כזו תחשב כאונס?
מישור אחד שראוי לתת עליו את הדעת הוא המישור הערכי: האם מעשהו של קאשור מבטא הערכה לכבוד האדם? דומה שהתשובה שלילית. קאשור רצה להשיג סיפוק מיני, והוא השתמש במתלוננת כאובייקט מיני בלא לתת את הדעת עליה, על רצונותיה ורגשותיה. זו בודאי התנהגות מכוערת ברמה האנושית ופסולה ברמה הערכית. ואולם התנהגות בלתי מכבדת, ואף פסולה ודוחה, אינה עבירה פלילית. התנהגות הופכת לעבירה פלילית רק אם יש סעיף חוק אשר אוסר אותה במפורש.
לכן המישור השני שמן ההכרח להתייחס אליו הוא לשון החוק: על פי הגדרת עבירת האינוס בחוק העונשין, השאלה היא האם השיג קאשור את הסכמתה של האישה “במירמה לגבי מיהות העושה”? משמעות המילה “מיהות” היא “כלל התכונות הקובעות מיהו פלוני”. מכיוון שקאשור הציג את עצמו כרווק יהודי המעוניין בקשר רומנטי, ניתן לומר כי הוא אכן רימה את האשה והשיג את הסכמתה למגע המיני על סמך תרמית זו. מבחינת לשון החוק, אם כן, ניתן לקבוע כי קאשור ביצע אינוס.
ואולם לא כל מקום בו לשון החוק מאפשרת להעמיד לדין ולהרשיע – אכן יש לעשות כן. כאשר אדם דוחף את זולתו בתור לאוטובוס אפשר להעמידו לדין פלילי על עבירת תקיפה. ואולם אין זה סביר לעשות כן. לכן, השאלה הבאה היא הפרשנות הסבירה של איסור האינוס בתרמית במקרה הנדון.
גבר ואישה נפגשו ברחוב במקרה. לאחר מספר דקות של שיחה הם היו בדרכם לקיים יחסי מין מלאים. האשה הסכימה שהגבר יפשיט אותה מבגדיה במעלית של בנין במרכז העיר, ושיחדור לגופה על גג הבניין. זהו מהלך עניינים חוקי, תקין ולגיטימי מבחינה משפטית ונורמטיבית כאחד. ואולם, האם הוא מעיד על כך שהאישה אכן ביקשה לכונן קשר רומנטי שיוביל, אולי לנישואין? האם הוא מעיד על כך שהיה זה תנאי בל יעבור עבורה כי הוא יהיה רווק ויהודי? בישראל של שנת 2010 דומני שהתשובה לשאלות אלה שלילית. מהלך העניינים המתואר מעיד על כך שהאשה ביקשה לקיים מגע מיני עם גבר זר שפגשה ברחוב. לצורך הסכמה זו, תכונותיו הרלבנטיות של הזר הן היותו גבר המעוניין ומסוגל לקיים עמה מגע מיני, בלא לפגוע בה או לגרום לה נזק. קאשור לא הונה את האשה לגבי תכונות אלה: הוא אכן רצה והצליח לקיים אתה מגע מיני, ולא הכה אותה או גנב ממנה את כספה.
אילו רצתה האישה להתנות את המגע המיני עם הגבר הזר בכינונה של מערכת יחסים רומנטית עם רווק יהודי דווקא, ההתרחשות העובדתית היתה שונה בתכלית. האישה היתה משוחחת עם קאשור יותר ממספר דקות ברחוב; היא היתה מבקשת להכיר את חבריו, ו/או את בני משפחתו; היא היתה מתוודעת לאישיותו, לחייו, לעברו, לתחביביו ולעיסוקיו. אילו אלה היו עובדות המקרה, וקאשור היה בונה מערכת מסועפת של תרמית, מטעה את האשה לחשוב שהוא רווק יהודי המעוניין בקשר מתמשך איתה, ומקיים אתה קשר מיני על סמך ההטעיה – או אז היה זה סביר לפרש שהוא אנס אותה על ידי השגת הסכמתה בתרמית.
בנסיבות המקרה, אין זה סביר להעמיד אדם לדין פלילי על אינוס, אין זה סביר להרשיעו באינוס, ואין זה סביר להשית עליו 18 חודשי מאסר. את התהייה הציבורית יש להפנות לפרקליטות, שבחרה להעמידו לדין, ולבית המשפט שאישר את הסכם הטיעון. אך מעל לכל, יש לפנות אל בית המחוקקים. פרק עבירות המין בחוק העונשין הישראלי מיושן וארכאי. מזמן הגיעה העת להמירו בפרק חדש, שינסח עבירות ההולמות את החיים בישראל של שנת 2010. לאור פרשת קאשור, ברור שעבירות המין החדשות צריכות להבהיר כי התנהגותו פסולה מבחינה ערכית, ראויה לכל גינוי, אך היא אינה אינוס.
ועוד מילה על “ערביותו” של קאשור. פרשה זו לא היתה זוכה לתשומת הלב הציבורית לה זכתה אלמלא היה קאשור ערבי. השאלה המנקרת בתודעת כולנו היא “האם פעלו השופטים מטעמים גזעניים, מודעים או בלתי מודעים?”. לשאלה זו אין תשובה בנתונים הידועים לנו. ערביותו של קאשור, היותו גבר נשוי, והעובדה שלא באמת היה מעוניין בקשר רגשי מתמשך עם המתלוננת שלושתם קשורים זה בזה ללא הפרד. האם היה מורשע גם אילו היה גבר יהודי נשוי שלא מעוניין בקשר מתמשך? אין לדעת. יתכן שכן. מעבר לכך, כאמור בראשית הדברים, קאשור הגיע להסכם טיעון, ובית המשפט רק אישר אותו. ואולם גם כאן אפשר – וצריך – לשלוח אצבע מאשימה לבית המחוקקים. החוק הישראלי אינו מאפשר ליהודיה וערבי להנשא זה לזה. לכן נראה זה אך “טבעי”, “סביר” ו”הגיוני” עבור ישראלים – ואולי גם עבור פרקליטים ושופטים – שישראלית יהודיה לא תרצה לנהל “רומן” עם ישראלי ערבי, כי קשר כזה אינו יכול להוביל לנישואין. לכן הטעייתו אותה בנקודה זו נתפסת כמהותית ויורדת לשורשו של עניין. גם כאן, התיקון צריך לבוא בחקיקה. בישראל, כמו בכל מדינה מתוקנת, יש להנהיג נישואין אזרחיים, שיאפשרו לכל אדם להתחתן עם כל אדם אחר. או אז לא יהיה שום הגיון בטענה שאם אדם הוא בן ללאום אחר – הוא “מחוץ לתחום” לגבי “קשר רומנטי” שיכול להוביל לנישואין.
עדכון מתחילת ספטמבר:
בזכות תביעה של עיתון העיר התפרסמו פרוטוקולים המכילים את עדויותיהם של הצדדים בפני בית המשפט, ועתה הם פתוחים לעיון הציבור. מעדותה של המתלוננת עולה תמונה כואבת הן של חייה והן של האירוע, כפי שהיא מתארת אותו. מדובר באישה צעירה שסבלה מגילוי עריות מידי אביה, ואף סורסרה על ידיו לזנות. חייה היא מסכת של קרבנות מינית. את האירוע היא מתארת כאונס אלים בידי מי ש”הציע לה חברות”, וניצל את חולשתה ותמימותה (הרגשית) כדי לפתות אותה להכנס עמו לבנין שבו טען כי הוא עובד. עדות זו יכולה להסביר מדוע נגזרו על קאשור 18 חודשי מאסר, למרות שהפרקליטות בחרה להסתפק בעסקת טיעון ולא להעמיד את המתלוננת לחקירה נוספת. זאת מפני שעדותה הכילה מספר סתירות בעייתיות מאוד (כמו טענתה כי היתה בתולה לפני האירוע).
אז מה המסקנה? מדובר בתיק מסובך ומורכב שקשה להגיע בו לתוצאה טובה. עם זאת, טעתה הפרקליטות כשבחרה לסגור את עסקת הטיעון דווקא על עבירת אינוס במרמה. בהחלטה שגויה זו גרמה לסערה הציבורית והבינלאומית שהיתה מיותרת ומזיקה. טוב היה לסגור על עבירה קלה יותר, כמו מעשה מגונה, מאשר על אינוס במרמה. ועל המחוקק נותר הנטל לעדכן עבירה זו כדי שתהלום את המאה ה-21 ולא תוכל לשמש לטעויות כמו זו.