במוצאי שבת ה-28 במאי הגיעו לסיומן שבע שנות כהונתו של המנכ”ל הראשון של תאגיד השידור הציבורי “כאן”, אלדד קובלנץ. יו”ר מועצת התאגיד הודיע על כך במכתב לעובדי הארגון. הרקע לפיטוריו של קובלנץ מראשות התאגיד הוא כפול: מחד גיסא יחסים עכורים מאוד עם מועצת התאגיד, ומאידך גיסא עדויות של למעלה ממאה עובדים ועובדים-לשעבר שקובלנץ והבכירים שטיפח בתאגיד יצרו באופן שיטתי סביבת עבודה עוינת לעובדים שסר חינם  בעיניהם; שתחת הנהגתו הפך תאגיד השידור הציבורי כולו לגוף מתעמר שמרר את חייהם של רבים מעובדיו.

סדרת כתבות מטלטלות של תמר קפלנסקי בעיתון זה חשפה את פרטי ההתעמרות השיטתית שקובלנץ והבכירים שטיפח הנהיגו בתאגיד, והובילה להקמתה של ועדה בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ’יה. זו אכן קבעה שרבים מעובדי התאגיד מעידים שהם סובלים מהתעמרות קשה. הוועדה התרשמה שהעובדים מצויים במצב נפשי קשה כל כך עקב ההתעמרות, שהם מפחדים לחשוף את העובר עליהם, וחלקם אף פרץ בבכי בפני הועדה. עם זאת, היא המליצה לתת לקובלנץ ששה חודשים לתיקון הליקויים שהוצגו בדו”ח, ולאחריהם להחליט באשר לעתידו.  קובלנץ התנער מכל אחריות, הכחיש את המיוחס לו, לא תיקן את יחסי העבודה העכורים בתאגיד, והשתלח שוב ושוב ביו”ר המועצה, אותו האשים ברדיפה ובחיסול חשבונות. התנהגות זו של מנכ”ל בתקופת ניסיון הובילה את מועצת התאגיד לזמן את קובלנץ לשימוע לפני פיטורין, ובעקבותיו לפטרו. קובלנץ נאבק בהחלטה על ידי תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, אך ב-26 במאי דחה כבוד השופט אייל אברהמי את תביעתו ופיטוריו נכנסו לתוקף.

עם סיומו של פרק דרמטי זה של סאגת קובלנץ והתאגיד, הגיע הזמן לסיכום ראשוני.

התעמרות בעבודה היא תופעה קשה וחמורה, שהמודעות לה עולה מאוד בשנים האחרונות. הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה הונחה לראשונה על שולחן הכנסת בשנת 2015 על ידי מרב מיכאלי וח”כים נוספים רבים, ושוב לאחרונה על ידי חברות וחברי כנסת חברתיים בכנסת הנוכחית, בהובלת נעמה לזימי. ההצעה מגדירה התעמרות בעבודה כהתנהגות מתמשכת, חוזרת ונשנית, שיוצרת עבור עובדים סביבת עבודה עוינת, למשל על ידי ביזוי והשפלה שלהם, יצירת תנאים שאינם מאפשרים להם לבצע את עבודתם, הפצת שמועות מזיקות עליהם, גניבת קרדיט, האשמתם בהאשמות שווא, יצירת אווירה של פחד ואיומים, הטפלות קנטרנית למעשיהם, הפעלת שליטה הדוקה באופן בלתי סביר, הצרת תחומי אחריותם המקצועיים ללא הצדקה עניינית, בידוד והחרמה, פגיעה בפרטיות, וכמובן צעקות וקללות. אף שלא נחקקה, הצעת החוק הפכה להלכה הפסוקה שבתי הדין לעבודה מחילים על תביעות בגין התעמרות.

מן העדויות הרבות מספור שהושמעו על ידי עובדים ועובדים-לשעבר של התאגיד, עולה שקובלנץ והמנהלים שטיפח התעמרו בעובדים שהיו כפופים למרותם בכל הדרכים הללו, באופן שיטתי, ולאורך זמן. יתרה מכך, עולה שתרבות זו היתה ביטוי לרוח המפקד של קובלנץ. על פי חלק מהעדויות, קובלנץ אף פיתח דפוסי התעמרות נוספים שאולי ראוי להוסיף להצעת החוק, למקרה שיום אחד תהפוך לחוק. כך, למשל, נטען שהוא נהג לטפח עובדים חדשים ומבטיחים, ואז, כשחשו בטוחים ומוגנים, השתלח בהם, ביקר אותם בבוז, ושלל כל פעולה שלהם עד שאיבדו כל אמון בעצמם. התנהגות נוספת שחזרה ונשמעה בעדויות היא הטעיה של עובדים ותעתוע בהם; מה שנקרא כיום גזלייטינג. כך, קובלנץ נהג, על פי הנטען, לשבח עובדים בפניהם ולטעון שהוא תומך בהם מול מנהליהם הישירים, בעוד שמאחורי גבם חייב את המנהלים הישירים לפטרם.

על פי הרקורד המקצועי הקודם של קובלנץ, כפי שהוצג בתחקיר של קפלנסקי מן ה-7 באפריל, דומה שקובלנץ הגיע לדרגה בכירה שלא היו בידיו הכישורים המקצועיים או האנושיים למלא בהצלחה. בהרגישו מאוים על ידי עובדים מוכשרים ומקצועיים ממנו, הוא אימץ שיטת ניהול של הקטנת עובדיו, שבירתם, והריסת דימויים העצמי, המקצועי והאישי. נראה שההתעמרות קנתה לו כח שלא היה לו בזכות כישורי ניהול. במקביל, הוא עודד שורה של מנהלים תחתיו שיתנהלו אף הם באותו אופן; הוא איפשר להם להתעמר בעובדים תחתיהם, ודרש בתמורה שיפגינו נאמנות מוחלטת ועיוורת כלפיו.

כמו בריונים ודיקטטורים אחרים, דומה שקובלנץ הפגין מיומנות מופתית לא בתקשורת, בניהול או ביחסי אנוש, אלא בקידום עצמי וביצירת רושם של מקצוען מצטיין שכל הישגי התאגיד צריכים להזקף אך ורק לזכותו. אפילו השופט אברהמי לא הצליח להתאפק וציין בפסק הדין כי “המבקש טען כי בכישרונו כי רב, הביא להקמת התאגיד מאפס ולהישגים יוצאי דופן בפרק הזמן שהוא משמש כמנהלו”. הוא לבדו, לא מלאך, לא שרף ולא עובדים אחרים.

זאת ועוד: כמו בריונים ודיקטטורים אחרים, קובלנץ לא בחל באיומים סמויים וגלויים, שנועדו להשתיק את מי שעלולים לצאת נגדו. אינני נזהרת ומשתמשת כאן ב”לכאורה”, “היו שהעידו” ודומיהם, כי די לקרוא דברים שבאת כוחו של קובלנץ כתבה בשמו להנהלת התאגיד במסגרת ניסיונותיו להאחז בקרנות המזבח של המנכ”לות. בסעיף 19 של פסק הדין מופיעים דברים אלה: “מר קובלנץ והמועצה נמצאים כפסע לפני העברת ההליך לבית הדין לעבודה. מטבע הדברים, מרגע שההליך יעבור לפתחו של בית הדין, עצימות המאבק תעלה ועמה הטענות האישיות של הצדדים. מחד טענות המועצה נגד מר קובלנץ, ומאידך, החומר והמידע הרב שיש בידי מר קובלנץ ביחס לחלק מחברי המועצה, מידע שיש בו להטיל ספק רב ביחס להתנהלותם כחברי מועצה בתאגיד ציבורי ולהצביע על אי תקינות לכל הפחות בפעולותיהם”. סחיטה באיומים לכל דבר ועניין. בעברית קלוקלת ומהמקפצה.

מהן המסקנות שניתן להסיק? ראשית, שלא כדאי למנות אדם לתפקיד שהוא כבר נכשל במילויו בשני מקומות עבודה קודמים, גם אם הוא משבח את עצמו בכל לשון. מינוי כזה הוא פתח לפורענות בדיוק כמו זו שאכן התרחשה: המנהל חסר הכישורים עלול לאמץ שיטות דיכוי ורמיסה של כל מי שנתפסים בעיניו כמספיק מוכשרים כדי להעיב עליו. שנית, שיש לפקוח עין ולב ולהטות אוזן לדבריהם של עובדים המעידים על מערכת יחסים עכורה, שמרעילה והורסת גם אותם וגם את הארגון. גם כאן, כמו בכל כך המרבה מקרים אחרים, כולם ידעו, כולם הפנו עורף, כולם שתקו. שלישית, שכשמנהל כשל בהתעמרות באופן כל כך מונומנטלי, אין מקום להעניק לו ששה חודשי חסד או ניסיון; הוא ינצלם רק כדי להמשיך לפגוע ולהתנקם במי שהעזו לעמוד מולו. רק סילוקו המיידי יציל את העובדים ואת הארגון.

כל הלקחים הללו יפים לא רק לעולם התקשורת, אלא לכל הארגונים ומקומות העבודה במשק, שאף אחד מהם אינו חסין מפני דינמיקה הרסנית כמו זו שנחשפה בפרשת קובלנץ.

יש לברך על כך שהחשיפה התקשורתית ואומץ לבם של עובדות ועובדים שהעזו לחשוף עוולות, הצליחו להביא להדחתו של המנכ”ל המתעמר, הבריון, הדיקטטור. זה חשוב מאוד גם עבור כלל עובדי התאגיד, וסיכויי השתקמותו של הארגון, וגם עבור העובדים בכל מקומות העבודה האחרים שעובדיהם מפחדים לפצות פה כי אינם מאמינים שיצליחו לחולל שינוי.

כדי שהשינוי אכן יתחולל, ולא רק למראית עין, מן הראוי שהתאגיד יפטר, ביחד עם קובלנץ, לאלתר, גם מנהלים ובכירים נוספים, ששמותיהם עלו שוב ושוב בכתבות ובדו”ח ועדת פרוקצ’יה. תחת שלטונו של קובלנץ הם הפכו לחלק מן השיטה המתעמרת, ועד שיורחקו מן התאגיד העובדים לא יאמינו בתיקון, והארגון לא ישתקם. עוד ראוי שכשתתכנס ההנהלה לבחור מנכ”ל חדש או חדשה, יבחרו במי שלא נגוע או נגועה בקשר עם קובלנץ, ושיש באמתחתם גם הישגים מקצועיים אמיתיים וגם יחסי אנוש מכבדים. זה מגיע לעובדי התאגיד, לתאגיד, ולכולנו, הציבור הניזון מן הארגון ומממן אותו.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 30.5.2022