חופשת הלידה של יולדות בישראל הוארכה מ- 12 שבועות ל – 14. הצעת חוק חדשה מבקשת להאריכה ל – 16 שבועות. מנגד, האוצר מבקש לקצץ את החופשה בחזרה ל – 12 שבועות. בתגובה, יו”ר הועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ח”כ ליה שמטוב, מאיימת שיש רוב בכנסת להארכת החופשה לשנה שלימה.
חופשת לידה היא, כמובן, דבר חשוב וטוב. החופשה חשובה לבריאותה של היולדת ולמנוחתה, לרווחת התינוק/ת, וליחסים שביניהם. היא מסייעת לאישה להיות גם עובדת וגם אם, בלי לוותר על האחד למען השני. במדינת ישראל אין צורך להסביר לציבור מדוע חופשת לידה חשובה וחיונית, שכן הוא מורגל בה מקדמת דנא ומקבל אותה כמובנת מאליה. עם זאת, “יותר מדי מדבר טוב” עלול להפוך למזיק. כמו שוקולד. מן המפורסמות היא שהארכת חופשת הלידה מייקרת העסקה של עובדת בגיל הפריון לעומת העסקתו של עובד (או של עובדת שלא בגיל הפריון) ומקטינה את המוטיבציה של מעבידים להעסיק עובד צעירה. מה שפחות ידוע הוא שחופשת לידה ארוכה מרחיקה את העובדת ממקום העבודה, שוחקת את הקשר שלה עם עולמה המקצועי, ומקשה עליה את החזרה. במדינות בהן הוארכה חופשת הלידה, התברר שחופשת לידה ארוכה מקשה על נשים לחזור ולהשתלב בשוק העבודה. יולדת שנשארת בבית שנה לאחר כל לידה, ויולדת שניים או שלושה ילדים במהלך 4 או 5 שנים, מתרחקת מעולמה המקצועי עד כדי כך, מאבדת כל כך הרבה בטחון עצמי מקצועי ומתרגלת כל כך לחיי הבית – שיש שהיא בוחרת להפוך ל”עקרת בית” לעוד מספר שנים, עד שהקטנים יגדלו. וכשהם גדלים והיא מנסה לשוב ולהשתלב בשוק העבודה – יש שהיא מוצאת שזמן רב מדי חלף, כישוריה המקצועיים התיישנו, קשריה התפוגגו, והדרך חזרה קשה עד כדי בלתי אפשרית. כך החופשה הזמנית הרצויה עלולה לגרור אבטלה מאונס, אבדן ערך עצמי, העמקת הפער בין מעמדם של הגבר והאישה בכלכלת המשפחה, תלות כלכלית של האישה ועוני. חשוב לזכור שהארכת חופשת לידה היא אמצעי שבדרך כלל נועד לעודד ילודה במדינה שמרגישות שאוכלוסיתן מתדלדלת (והדורות הבאים לא יוכלו לתמוך בדורות המזדקנים). עידוד ילודה אינו שווה לקידום נשים; פעמים רבות האחד בא על חשבון השני, ואין לבלבל ביניהם.
הארכת חופשת לידה היא מסוג החקיקה שאין קל ממנה: כל שצריך לעשות הוא לשנות את המספר 12 ב- 14, את 14 ב- 16, או את 16 ב”שנה”, והח”כים הזריזים זוכים בתהילה, בפופולריות, בכותרת ואף בתמונה בעיתון. אבל מה שקל ופשוט לחוקק הוא לא בהכרח מה שנחוץ ביותר, ויש שהוא יכול גם לפעול כבומרנג ולהזיק. אז 12, 14, 16 שבועות – ניחא, אבל אל נא תחוקקו לנו שנה רק כדי להראות לאוצר שאתם יכולים. ואם אתם רוצים באמת להשקיע, השוו את המודלים השונים בעולם, ובידקו איזה מהם מצליח ביותר גם לאפשר להורים ומשפחות להקדיש לילדיהם את מלוא תשומת הלב הנחוצה להם – וגם לאפשר לאמהות לשמור על מקצועותיהן ועל הקריירות שלהן. אלה בהכרח פתרונות מורכבים, יצירתיים, וגמישים. הם מתייחסים לא רק לשבועות הראשונים, אלא גם לטווח הארוך. הם משקללים גורמים מגוונים, ומתמרצים את ההורים ואת המעסיקים במכלול של תמריצים. לשם דוגמא, אם רוצים לאפשר לנשים להיות אמהות פעילות וגם לשוב ולפתח לקריירה מספקת, אפשר להעניק למעסיקים תמריצים לקבל לעבודה, להעסיק ולקדם נשים בגילים מבוגרים יותר, שבדרך כלל מעסיקים נרתעים מפניהם. נשים רבות היו מעדיפות להשקיע יותר בילדיהם בשנותיהם הראשונות, ואחר כך יותר בקריירה, כשהילדים גדלים. תימרוץ מעסיקים לאפשר להן זאת הוא תרומה ממשית ומשמעותית. וכמובן – החלת תימרוץ דומה גם לגברים עשויה לעודד יותר גברים ליטול חלק פעיל בהורות פעילה משותפת. דוגמא נוספת היא הכרה בעלות המטפלת כהוצאה לצורך הכנסה בהקשר של חישוב מס; זה צעד חשוב מאין כדוגמתו, שיש לקוות שהכנסת אכן תחוקק (ושרשויות המס יכבדו).
הדרך להראות “אהבת נשים” היא לא רק לאפשר להן לשהות בבית לאחר הלידה – אלא גם לאפשר להן לחזור לחייהן המקצועיים ולא להפוך, בעל כורחן, לעקרות בית התלויות בבן הזוג או ברשויות הרווחה.