ביום שלישי ה-12 ביולי התראיינתי לפודקסט של עיתון הארץ. בדקה ה-18:45 של הראיון, טענתי בלהט טענה כזו: הציבור לא מתמקד במי שצריך לבוא איתם חשבון על פגיעות בנשים ומאבק נגד קידומן (כמו אלכס שטיין, שלא התנצל על התנהגותו, מכחיש אותה ומשקר גם היום — והתמנה לבית המשפט העליון שם הוא יחרוץ גורלות ויקבע נורמות ערכיות ומשפטיות. לטעימה מפניניו של שטיין הכנסו למאמר של עיתון הארץ משנת 2001). במקום זאת, הציבור נטפל לאנשים שכרגע הם חסרי כוח מכדי להשיב מאבק (כמו חיים רמון וארי שביט), שמבקשים לא לחרוץ גורלות אלא רק להשתתף בשיח הציבורי דרך התקשורת או האקדמיה. בעוד שאת שטיין צריך היה לעצור, הגיע הזמן להניח לשביט ולרמון (לארי שביט כי הטענות נגדו לא עוברות רף של מעשים אסורים והוא התנצל וטוען שהפיק לקחים ונוהג אחרת; לחיים רמון, כי למרות שתקף את המתלוננת נגדו ואת המערכת כולה — שילם כבר את חובו לחברה אחרי שנשפט והורשע, ובשתים עשרה השנים שחלפו לא היו תלונות על התנהגותו. תביעת ההשתקה שלו אמנם כוחנית ומבישה, אבל לפניה לא היתה סיבה טובה לתקוף אותו).

ניסיתי להגיד שתגובת הציבור היא לא פרופורציונלית, ובינינו — פחדנית ועלובה. כמה קל להטפל למי שכבר פורקו מכוחם ומחלפות הכוח שלהם נגזזו; כמה יותר נוח מאשר לצאת מול שופט בבית המשפט העליון, שרת משפטים בריונית ומסוכנת וכל מערך הכוח שמגבה אותם. כמה לא מרשים ולא פמיניסטי לצאת נגד מי שקל לדרוך עליו עכשיו במקום נגד מוקדי הכוח שהם הם סוכני הדיכוי. (מעניין אם יכול להיות שזו הסיבה שארגונים אמיצים לכאורה, כולל “המקום הכי חם בגיהנום”, הפנו לי כתף קרה וסרבו להתייחס לאלכס שטיין כשביקשתי שיבדקו את הנושא וירימו קול נגדו).

לצערי, בלהט הראיון, נפלטה לי מטפורה אומללה: “סוסים מתים” (ביחס לשביט ורמון). מובן שתוך כדי שיחה מהירה לא שמתי לב למידת האכזריות שיש בה בהקשר הנדון.  לחרדתי, העיתון בחר דווקא במילים אלה ככותרת לראיון כולו. כשפניתי וביקשתי שהכותרת תוחלף – נעתרו לי ומיד החליפו אותה, לרווחתי. חבל שלא אמרתי “מי שעכשיו הם על הקרשים”. זה היה דימוי מוצלח יותר.