הזכות הבסיסית לבחור (או לא לבחור) בבן או בת זוג כפי חפצו של אדם, להנשא או שלא להנשא לה או לו, לחיות או שלא לחיות יחדיו, ולהקים או שלא להקים משפחה (בכל מובן שהוא), זכות זו היא חלק בלתי נפרד מכבודו הסגולי (dignity)של כל אדם באשר הוא אדם. חופש בחירה זה הוא חלק אינטגרלי של  הגרעין הקשה ביותר של המהות האנושית, של לב האוטונומיה האנושית, של ההגדרה העצמית היסודית ביותר. פגיעה בזכות זו אינה רק פגיעה בדמוקרטיה, אלא גם בלב הכבוד האנושי הסגולי. אפליה של אדם בהקשר זה לעומת אדם אחר היא אפליה העולה כדי פגיעה קשה בכבוד הסגולי.
 
הזכות להשפט ולהענש רק על מעשיו של האדם עצמו, ולא על היותו חלק מקבוצה כלשהי (ובמיוחד אם זו קבוצה שהפרט אינו יכול לבחור שלא להשתייך אליה), אף היא שייכת לאותו גרעין קשה של כבודו הסגולי של כל אדם. ענישה קולקטיבית שוללת את אנושיותו של אדם על ידי שהיא מתייחסת אליו אך ורק כאל אמצעי להשגת תכלית חיצונית לו עצמו, ולא כאל מטרה בעלת ערך מוחלט בפני עצמה (כלומר – זוהי פגיעה בציווי הקטגורי הקנטיאני).
 
חוק האזרחות, אשר בשם (בטחונה של) המדינה היהודית שולל מאזרחים ישראלים שהם פלסטינאים את הזכות לבחור בן או בת זוג פלסטינאים מן השטחים שמחוץ לקו הירוק, מפלה אזרחים אלה לרעה באופן הפוגע לא רק בדמוקרטיה הישראלית, אלא גם בכבוד האדם הסגולי. הטענה (הבלתי סבירה) כי החקיקה נובעת משיקולי ביטחון, שכן ישנם בני זוג פלסטינאים שעלולים לסכן את שלום הציבור, מוסיפה חטא על פשע, שכן היא מעיד גם על ענישה קבוצתית, שכאמור, אינה שופטת ודנה אדם בשל עצמו, אלא בשל שייכותו לקבוצה (שהוא אינו יכול שלא להשתייך אליה).
 
הצגת דברים זו היא כה בסיסית ומובנת מאליה עד שאפשר היה לצפות שלא יהיה צורך לפרשה, שכן הכל יבינו אותה בכוחות עצמם. והנה, בית הנבחרים הישראלי חוקק את חוק האזרחות, ובית המשפט הגבוה לצדק, ברוב של ששה שופטים (מול חמישה) אישר אותו. הכיצד יתכן? החרדה מטרור מובנת, כמו גם החרדה היהודית מן הנגיסה ברוב היהודי של מדינת ישראל. ואולם אלה חרדות שעל מחוקקים ושופטים להיות מסוגלים להתגבר עליהן בעמדם מול פגיעות כה מובהקות וחמורות בכבוד האדם הסגולי, שהוא, כידוע, נר לרגליהם. כיצד ההינו להרים יד על ערכים כה קדושים גם עבורם?
 
מבט רחב יותר מציע תשובה קשה. מדינת ישראל אינה מכבדת, ככלל, את זכותו הבסיסית של כל אדם לבחור בן או בת זוג ולהקים עמו או עמה משפחה. החוק הישראלי אינו מכיר בזכות אוניברסלית יסודית זו, ומפר, באופן קבוע, את כבודו הסגולי של האדם בהקשר זה. במדינת ישראל, מי שמוגדר על ידי המדינה כ”יהודי” מנוע מלהנשא למי שאינו מוגדר על ידיה כ”יהודי”, כשם שמי שמוגדר כ”מוסלמי” מנוע מלהנשא למי שאינו מוגדר ככזה. בני כתות נוצריות מסוימות (ובני דתות אחרות) מנועים מלהנשא בארץ מכל וכל. יהודים המוגדרים על ידי המדינה כ”ממזרים” מנועים מלהנשא מכל וכל. מי שמבקשים לשאת בן או בת זוג מאותו מין מנועים להנשא מכל וכל. יהודיות המוגדרות כ”עגונות” מנועות מלהנשא מכל וכל. יהודיות המוגדרות כ”גרושות” מנועות מלהנשא למי שהמדינה מגדירה כ”כוהנים”. אישה המבקשת להשתחרר מקשר נישואין ששוב אינה חפצה בו – המדינה אינה מתירה לה לעשות כן, אלא לרצונו של בן זוגה. כל אדם המבקש להנשא בטקס שאינו דתי (גם אם טקס דתי פוגע באמונתו ואורח חייו) – מנוע על ידי המדינה מלעשות כן. וזאת ללא סכנת טרור או “איום דמוגרפי”. זוהי שגרת חיינו. כך הדברים מדי יום, מיום קום המדינה. מרבית אזרחי המדינה, מחוקקיה ושופטיה מקבלים מצב זה כנתון, כמובן מאליו, כאפשרי, וחלקם הגדול – אף כבלתי בעייתי.
 
במקביל, מדינת ישראל אינה מהססת מלהטיל על אנשים מעבר לקו הירוק ענישה קולקטיבית, להפר בכך את הציווי הקנטיאני ולפגוע בכבודם הסגולי. אם פלוני חשוד בביצוע פעולה המוגדרת כטרור – המדינה אינה מהססת מלהרוס את ביתו של אלמוני, ושופטי בית המשפט העליון, רובם ככולם, מכשירים את השרץ (מעניין שדווקא השופט חשין, שהוביל את דעת הרוב בבג”צ חוק האזרחות, הוא הרגיש מכולם לענישה הקולקטיבית בעניין הריסת בתים, ויוצא חוצץ נגדה. נפש שופט מי יבין…)
 
מדינה הרומסת ברגל גסה את זכויות היסוד של כל אזרחיה ותושביה בכל הקשור לזוגיות ומשפחה, מדינה שאינה מהססת להכשיר ענישה קולקטיבית מעבר לקו הירוק, אין להתפלא על כך שהיא מחוקקת ומכשירה חוק המשלב את שני סוגי הפגיעה החמורים הללו בכבודו הסגולי של האדם. אין להתפלא, אך יש לדאוג ולהזדעק. יש להתעורר, כפי שהתעוררו חמישה שופטי בית המשפט העליון, בראשות הנשיא, אהרון ברק. יש לבטל את הפגיעה הקשה בכבוד הסגולי שבחוק האזרחות, ואז להמשיך ולתקן את דיני המשפחה, ואת היחס לענישה קולקטיבית. לא רק דמותנו היהודית-הדמוקרטית על הכף, אלא צלם האדם שלנו.